זכרונות רחוקים: תקופת-הזוהר

תקופת-הזוהר החלה במוצאי יום ג', ה-23 ביוני 1992, בשעה 10 בערב. ישבתי אז באחת הכיתות ב"בן-צבי" ובדיוק עמדנו, כמובן, להתחיל בספירה, כאשר מישהו הכניס ראשו בדלת ואמר "המערך 47, הליכוד 33".

ובספירה: "אמת… אמת… אמת".

 

מאוחר יותר אותו ערב, הלכנו יחד, כמה חבר'ה מנוער מר"צ, לחגוג בהקנטת-ש"ס: הלכנו למטה-הבחירות שלהם ולעגנו להם "אכלתם אותה!" "13 מנדטים!" (שאנחנו קיבלנו – לפי המדגם) וכבר באותה הליכה זכורה-לטוב, שמעתי שקולנוע "חן", ייפתח, סוף-כל-סוף, בסוף-השבוע הקרוב (מוצ"ש, כלומר), לאחר שהיה סגור, מאז ה-20 באוקטובר 1990, לרגל שיפוציו: חלוקת אולמו היחיד, ל"ארבעה אולמות סופר-מודרניים".

 

ביום שישי בערב, צפיתי – כמובן – בכבלים (שאז היו חידוש מסעיר) בערוצים הגרמניים כמובן (אלא מה?) ואז, צפיתי לראשונה בסרט "סיוט ברחוב אלם 1", בדיבוב לגרמנית והוא אשר נתן לי, ההשראה ל"מרגרט ורוברט"… אותו התחלתי לכתוב, בבקר-שבת, ה-27.

 

זו היתה ראשית אותה תקופה. אך מה שגרם לי, לכתוב זאת כעת, היה השבוע החשוב ביותר בהּ: השבוע הדחוס: 15-20.11.1992.

 

באותו אוקטובר, חדש אחד לפני-כן, התאהבתי לראשונה. ההתאהבות האמיתית, הלוהטת, הטוטאלית הראשונה, כלומר. עדי מולכו. מנוער מר"צ רחובות, צעירה ממני בשלוש שנים, מתולתלת וחמודה… ושדה מרדנית ומדליקה, שבת-דמותהּ המדוייקת, אגב, מופיעה כ"דינה" בסיפורי "אודליה", כמו גם (במידה רבה) כ"ז'ולייט" ב"אנה". באותו קיץ רבנו (בנגע ללגליזציית-גראס – הייתי אז חנון קיצוני, ממש חננה, שתבינו ואילו היא, כמדומה, עישנה כל דבר, שרק יכלה…), שכנעתי-עצמי, שאינני סובל אותהּ עד שלפתע, בבקר יום ראשון ה-18 באוקטובר 1992 (ערב שמחת-תורה), לאחר שפעת, התעוררתי והבנתי: אני מאוהב בהּ, לחלוטין!!

 

במשך כל ארבעת השבועות הבאים, לא ממש הייתי מודע להרבה, מלבד להּ. למרבה-הצער, בדיוק אז עברה משפחתהּ, לכרמי-יוסף והיא די הפסיקה להגיע לפעילויות… אז במשך ארבעה שבועות, חיכיתי שתבוא (לא ידעתי, עדיין, על מעברהּ וגם לא רציתי לספר להּ בטלפון…), כתבתי להּ שירים (לא הראיתי להּ מעולם), בהיתי, שעות, בכיוון ביתהּ…

 

ביום ראשון, ה-15 בנובמבר, אזרתי אומץ לבסוף, התקשרתי ואמרתי להּ – אך היא היתה בטוחה, משום-מה, שאני סתם מותח אותהּ וטרקה… נפגעתי מאד והחלטתי לשכחהּ.

 

בינתיים, אגב, קרו מספר דברים חשובים:

מנהל "קציר", הפשיסט הטוטאליטאר אבר'ם סלע, יצא בגזירה סקסיסטית קיצונית, לפיה בנים, יישלחו לשיעורי נגרות ואילו בנות – לשיעורי תפירה, כי "בנים אינם מסוגלים להחזיק מחט ואילו בנות, אינן מסוגלות לאחוז בפטיש, זאת מפאת הבדלים, במבנה-המוח, בין שני המינים; אני ביולוג, אני יודע!!" אמר הסלע…

 

ונוער מר"צ רחובות, מיהר להכריז מלחמה (בעיקר שעקב הבלי-מפ"ם, לאחר הפאב הרביעי המצויין [ה-9 באוקטובר], נתקענו ללא מקום לפאבים באופן זמני, ככה ש…). עשינו אחלה עבודת יחסי-ציבור למאבק, עד שכל המדינה, רעשה וגעשה!! במיוחד שתיק החינוך, היה אז בידי-שולה (שאמנם, היתה מוצלחת לאין-שיעור יותר, זכרהּ-לברכה, בתור ח"כית באופוזיציה, מאשר בתור שרה בממשלה – אבל, עדיין… בזה = כמובן!!). וגם "דבר" עוד היה אז… ומנגד, לא היה אז אינטרנט, להזכירכם: הכל היה במכתבים-מכתבים, ממש!! ובטלפונים כמובן וקצת גם בפקס.

 

מפה לשם, כשראיינה אותי יעל פישביין (כתבת החינוך של "דבר" זצ"ל) טלפונית על המאבק, שמעה, שאני לומד באופן עצמאי וחפצה לראייני. אז ביום ג', ה-17 בנובמבר, נסעתי לת"א (שלא נדע, אילו פקקים… אז, עדיין לא היה נת"צ, אז רק לעבור, את בית-דגן!! בררררררררר) והתראיינתי אצלהּ, בבית "דבר"… מקץ שבועיים בערך, דיברנו שוב בטלפון להשלמות ואז, התפרסם הראיון עמי… מתישהו אז, בתחילת~אמצע דצמבר ככה (כמדומני; אינני זוכר בדיוק): "עודד פרש מן המירוץ".

 

דבר חשוב נוסף, שאירע אז: ביום א' ה-8 בנובמבר, מצאה אמא חתלתול. אפור מנומר, קטן, חמודי, בן חדש בערך… שנשאר אצלנו, והרי זהו תַּלְתּוּל הגדול קיסר!! סגידה סגידה סגידה.

 

בחזרה לאותו שבוע דחוס: ביום ד', ה-18 בנובמבר, התקיים השיעור הראשון, בקורס הגרמנית = סוף-כל-סוף, להבין את כל הסרטים הכחולים!! ולמחרת, ביום ה' ה-19, לפנות-ערב… אמורה היתה, להתקיים ההפגנה הגדולה, שיזמנו נגד גזירות אבר'ם סלע. אבל, רק אמורה… כי יותר-מדי אנשים התקפלו. מאוחר יותר, ב"אנה", עשיתי לזה תיקון.

 

ולמחרת, ביום שישי ה-20, עשיתי סתימה באיזו שן, סיימתי את "נעורים" הבסיסי ("אימה" = "מרגרט ורוברט" לעתיד-לבוא – ו"רוברטינה וג'ון" = הגרסה הראשונית, הבסיסית מאד, ל"דיאנה וג'ון") ולעת-ערב, לאחר ישיבת ועדת-הארגון ("יושבים בוועדת-הארגון של החברה מנמ"ר!" = לשיר על-משקל "נוסעים במכונית הישנה אל-תוך הלילה הרטוב!", כי גם שרנו שם, בכיף, עם גיטרה… כלומר, ניסינו לשיר; מוטב שלא תדמיינו, איך זה נשמע בפועל), ליוויתי נערה אחת = דנה – לביתהּ וקיוויתי, שזוהי התחלת רומן גדול; זה לא היה, אך היה נחמד וב-19 בדצמבר, התפרצה שוב אהבתי לעדי, שוב התקשרתי אליה, סיפרתי להּ הכל והפעם האמינה, אך היה להּ חבר… לצערי העצום והרב!

 

ואז כבר הגענו, כמובן, לפרשת הגירוש וליצירת נוער מר"צ הארצי… אבל, זהו כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת. 🙂

כללי

Written by Oded Kedem

A Vegan, Nudist, Ecological and Atheist Writer and Philosopher from Rehovoth, israel.

2 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: