דמויות ישראליות ה': הפסאודו-אינטלקטואל (יענו אובר-חוכם) האקדמי

יש לבחון את מצבהּ הקשה של ישראל במבט פוסט-פרטיקולארי ואולטרא-סובייקטיביסטי בניחוח מודרניסטי. כפי שכתבו כבר לפניי, ההיבט הפוסט-פרטיקולארי, זהה לביטול הפוסט-מודרנה והחלפתהּ בסובייקטיביזציה פרטיקולארית, מיושנת קמעה בחביות עץ-אלון, לצורך השגת מבע עפיץ ואובייקטיביסטי במסווה אלמנטאריסטי ואישנאוויסטי. אעזר בסרט שבדי אילם (מאלה, שהוצגו ברטרוספקטיבה הפוסט-פוסט-מודרניסטית של 2004 בסינמטק ראש-פינה) להסברת הדברים.

כאשר, בסצנה 4,082, גיבור-הסרט מגהק מעל למעטפת מכתב-אהובתו, זה נועד, על-פי ביקורת-הסרטים הפרטיקולארית פוסט-סובייקטיביסטית, רצון לקרוא המכתב רק אחרי השלאף-שטונדה, במקביל לתה-המנחה. אלא, שאם נביט בזה מן המבט, המאפיין את תרבות הפוסט-מודרנה המקורית, ע"פ אסכולת פרנקפורטר אלגמיינה במבט מתחנת ה-אס-באהן של אוסט-קרויץ, בהכרח נגיע למסקנה ההכרחית, שהכורח העליון שבפועלת-הגיהוק, אינו אלא משל, לקשייהן של לסביות שחורות בנות עידן הפוסט-ג'ט-לג, לשוחח בגילוי-לב על יחסיהן עם אוגריהן, על כוס מקיאטו חלש בנמל-תעופתהּ של ציריך בשעות-הערב המוקדמות, בתנאי כמובן שאנו מדברים עליהן בהמתנה לטיסה לניו-יורק, שאם לא כן כל המבט הפוסט-סובייקטיביסטי דלעיל, מתבטל כמובן מאליו, מטעמים שכל בר-דעת פוסט-מודרניסטי יבין לבדו ודי לחכימא. כלומר, יש לבחון הסצנה, מנקודת-מבטהּ הפוסט-טרום-פוסט-מודרניסטית אולטרא-פרטיקולארית זעיר-בורגנית מתונה, של לסבית ניו-יורקית שחורה בנמל-התעופה של ציריך, לכל-הפחות, אחרת לא נבין דבר.

כעת, הבה נניח, לצורך ההנחה, שאנו משוחחים על הסרט הטורקי "משאלתו של אבו-בולבול", הדן בסצנה הפרטיקולארית של מועדוני איסטנבול בשעת-לילה מאוחרת, כאשר באג-2000 התברר כניסיון פרטיקולארי אולטרא-סובייקטיביסטי מצד חבר-המתכנתים, לזכות בנתח שמן יותר מעוגת תכנות-המחשבים הפוסט-מודרנית במבט המיישן עפיצות בסגנון ארגומאטי, ככתב "מבט" מול המצעד הצבאי של שנת 1978, כאשר אשתו מקנחת לצדו את אפהּ. בהכרח יתגלה אז, לכל בעל השכלה נאותה, שהירי בסצנה 15,789, לא נועד אלא להביע, את עמדת הבימאי, בנוגע לחברה הבורגנית העייפה של ימינו, בהקשר למצבו של הקוטג' במקררו, לאחר שחתולו פשט עליו בשעת-היעדרו הסובייקט-פרטיקולארי מביתו, אשר בהררי כורדיסטאן. שהרי, קאי משמע לן? הלא תסכימו איתי, בהכרח, ששניים אוחזין כאן, בטלית בימוי-הסצנה!! לא ייתכן אחרת.

ואם בשניים אוחזין בטלית עסקינן כאן, הרי ממילא באים אנו לידי-מסקנה, שאין בימוי סרט זה, אלא משל, למצב ישראל-פלשתין, מזה וליחס הלסבית האפרו-אמריקאית עם האוגר שלהּ, מזה. כלומר, מן המבט פוסט-פרטיקולארי ואולטרא-סובייקטיביסטי בניחוח המודרניסטי, אין ישראל אלא משל, לאישה לסבית אפרו-אמריקאית בנמל-התעופה בציריך, ואין פלשתין אלא משל לאוגר.

ולכל מי, שהצליח/ה להבין אפילו משפט אחד ויחיד, מתוך כל הנ"ל: גברתםן עליי. כי אני, אישית, לא הבנתי כלום. וגם האקדמאי דנן לא. אלא שמבחינתו, אין זה משנה כהוא-זה: כל מלאכתו, כידוע, אינה אלא גיבובי-מלים, רצוי לועזיות, תוך פיזור "פוסט", "טרום", "פרטיקולארי", "מודרניסטי" ו"עפיצות" בין המשפטים באופן אקראי, מתוך תקווה, שזה יתאים איכשהו ויסדר לו, עוד מלגה למחקר ופרסום ב"הארץ", או – לכל-הפחות!! – יצדיק את אכילת-החינם שלו, בשדות הבטלה – כלומר, ה"תרבות" – הישראלית. מלבד זאת, אין הוא תורם דבר לעולם. תמצאוהו, בעיקר, בין מצביעי מפלגת "מרצ", בין כותבי המכתבים למערכת, של מוסף הספרים ב"הארץ" ובכל ההפגנות, הנכונות והצודקות, במוצטרפיליך כיכר רבין רבתי, בין חמשת הצדיקים האינטלקטואליים, הנעלים והגאונים כמותו.

5 מחשבות על “דמויות ישראליות ה': הפסאודו-אינטלקטואל (יענו אובר-חוכם) האקדמי

  1. פינגבק: "שלום עכשיו? לא – אני רוצה, שלום מ ח ר " . | qelettithoughts

  2. פינגבק: דוגמא קיצונית, להיעדר טראגי של חזון, אצל הישראלים | החילזון הזועם

  3. פינגבק: תגובתי לדברי-ההבל, של ההוזה המנותקת, עפרה ישועה-ליית | החילזון הזועם

  4. פינגבק: עדכון קצר | החילזון

  5. פינגבק: תגובתי לדברי-ההבל, של ההוזה המנותקת, עפרה ישועה-ליית | החילזון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s