דרכי לאתאיזם

בצעירותי, האמנתי בהרבה שטויות.

כמובן, תמיד היינו חילונים. כלומר, סבא של סבא שלי, לפני מאה שנה ויותר, היה רב ראשי בעיר אחת בפולין וסבא מן הצד השני, הכורדי, ביקר בבית-הכנסת בקביעות, אבל לנו עצמנו, לא היה, כמעט, שום קשר לדת…

אבל, אתםן יודעותים, הלא, מה פירוש "חילונים" באיירץ ישרוייאל סבו: הוריי נישאו, כיימובן, בנישואים דוסיסטאניים (כי מי, בכלל, חשב אחרת בסבנטיז? אולי רק קיבוצניקים, גם לא בטוח), בי (ומאוחר יותר, גם באחי הקטן) הטילו, למרבה-הזוועה, אותו מום נורא, שדתיים מטורפים, נוהגים להטיל בתינוקותיהם, בשישי בערב, קיימנו "קידוש", בחגים מסויימים, ביקרנו בבית-הכנסת לא-עלינו (עד שאמי הודיעה לאבי, אם זכרוני אינו מטעני, שהיא לא תסכים עוד, ללכת לשבת ב"עזרת הנשים"… אז הלכנו, כמה פעמים, לבית-כנסת רפורמי בררררררררררררררררררררר) וכל זאת מבלי לומר דבר, כמובן, על הכיפה הקולקטיבית, שהושמה על חינוך כלל ילדי-ישראל (שוב, מלבד אולי בקיבוצים = לא רלוונטי לנו בשום צורה, תמיד גרנו בעיר), ביזמת זבולון האמר (מפד"ל) ובהסכמתם, הסמרטוטית והכנועה, של כל הורי ישראל כולם.

אז – אחי הקטן, תמיד היה אתאיסט; אבל, אני (בהיותי חולמני מעופף-בעננים מטבעי) נטיתי, הרבה יותר מדי פעמים, ללכת אחרי משאלות-לב (יענו WISHFUL THINKING) למיניהן וללכת שבי, אחרי ההנחה "זה נראה לי הגיוני"…

בגיל 16 (קיץ 1991), כתבתי ביומני, על השטפונות המחרידים בבנגלדש (שגבו, אז, רבבות קרבנות), "במה חטאו הבנגלדשים, שלא חטאו בו המוני בני-אדם אחרים? מדוע אלהים מענישם?" ובגיל 20(!!), כשהעירתני רעידת-אדמה, אני מתבייש להודות, שאמרתי בקול "רחם עלינו… לא חטאנו"… נסיבה מקלה (אולי): היה זה רק שבועיים ומחצה, בסך-הכל, אחרי רצח-רבין ועצבי-כולנו, על-כן, היו רופפים לחלוטין.

יחד-עם-זאת, לא היה זה עקב אסון כלשהו, שבשלהי 1993, התחלתי להאמין, לבושתי הרבה, בכוחם המרפא ומביא-המזל של גבישים (קווארצים וקרוביהם): ורוד מביא אהבה (לא הביא שום-דבר), זהוב מביא כסף (עאלק) וכיו"ב הבלים וקשקושים. לזה, "סייע" בידי הזיות-כסילותי, הגורם מספר אחת בעולם, לטמטום המוח האנושי: ההנחה "אחריו, לכן בגללו" (מדוע ירד סוף-סוף גשם? אה, כי בדיוק עכשיו, חתם ביבי, סוף-כל-סוף, על הסכם חברון. מדוע לא חיכה לי, שום מכתב בתא-הדואר? כי לא "טיהרתי" הגבישים המתאימים במים, וגם לא באדמה. מדוע השגתי, סוף-סוף, איזושהי עבודה, שקיוויתי להּ? כי בנושא מצפוני פלוני, קיבלתי ההכרעה הנכונה…). אין, בעולם האנושי כולו, פגם מחשבתי חמור יותר, מאשר אותו "אחריו, לכן בגללו" הלזה.

כמובן, קל מאד להבין, את מקור אותו סרטן מחשבתי נורא: כששוטפים לילדים בני תשע(!!!!), את המוח, בסיפורי ספר פסוקי-השטן "שופטים" (בני- ישראל חוטאים ==> בני-ישראל נענשים ==> בני-ישראל "חוזרים בתשובה" [הממם…] ==> אללה הוא אכבר שולח גיבור [טרוריסט] להושיעם ==> הישועה הגדולה ==> ותשקוט הארץ וכולי וכולי), זה (בדרך-כלל) מה שקורה.

כיפה על החינוך, כבר אמרנו?

כי חינוך דתי = התעללות בילדים, תמיד.

נו, וצדיק ורע לו? רשע וטוב לו?

אוה. כאן נכנס גלגול-הנשמות לתמונה (שעל-כך נאמר, הרוצה לשקר = ירחיק עדותו). אם רע לי (ותאמינו לי, ב-1996-97, היה לי רע), הרי שזה מפני, שבגלגולי הקודם, ודאי הייתי נבל מארץ-הנבלים והגיע לי למות ואח"כ להיוולד שוב, לחיים של שממון ריק-מכל-תוכן. רמה כזאת, של שנאה עצמית מזעזעת = על דבר-מה, שכלל לא היתה לי, מעולם, שום הוכחה שהיא עבורו!! – נטו ואך ורק, על-מנת להוסיף ולהאמין, בבולשיט המוחלט, המכונה "צדק מטאפיזי", או "מערכת עולמית, של שכר ועונש", או כה. מחריד על-פי כל קנה-מידה.

כי אכן, חינוך דתי = התעללות בילדים, תמיד.

הילדים שלי… טוב, לא סביר שיהיו לי (אני רווק בן ארבעים, בעולם של עַמות קרבנות-אופנה; כבר נואשתי מן התקווה, למצוא מישהי אי-פעם. אבל, לו היו לי) הילדים שלי, לא היו זוכים, בכלל, לראות תנ"ך פתוח, לפני גיל ארבע-עשרה מינימום – ורצוי עשרים. בן אחת-עשרה לפורנו, בן תשע-עשרה (אם בכלל אי-פעם) לתנ"ך = זהו סדר-הדברים הסביר, הבריא והנכון.

עם שהתקרב המילניום לסיומו = בעשרים החדשים המתועבים ביותר, שאני מסוגל לזכור (ע"ע: "ברק, ממשלת" בררררררררררררר הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וכן, זה היה לאין-שיעור יותר מחריד, מזעזע ונורא מזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כבר עדיפה ממשלת ישראל הנוכחית ברררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר) – התחלתי, עם-זאת, לפתח הבולשיט, לכיוונים חדשים: בתחילה תועבות מזרחיות למיניהן (פרס, הודו, סין וכיו"ב מריעין-בישין) ואז, בשלב מאוחר יותר = כשכבר החל המילניום החדש (2001-02 = תקופה טובה בהרבה עבורי ושיזדרגג העולם) – נסיון מצדי, להחיות הפגניזם הכנעני, בסגידה משולהבת, לאלת הנקמה, המלחמות והצדק ענת.

בשילוב, כמובן, עם דאואיזם, הארי קרשנה, "המדע הנוצרי" וכיו"ב הזיות-הבל.

באמצע אותו עשור עלוב, עברתי = למרבה-הזוועה הטראגית-מכל – לחרא-זלם עיר-הדוסיסטאניות ואני בוש ונכלם להודות, שהושפעתי, לא-עלינו, מן האוכלוסין המקומיים ואף חיפשתי דרך, להצטרף לשיקוץ הרפורמי (=אורתודוקסים טאליבאניים בתחפושת, כלומר, במטרה לרמות-החילוניים; הכל מזימה, שנרקמה בין מפד"ל לאגויידה, אני אומר לכםן). ובין כל אלה, עלתה ושגשגה, השטות הסינקרטית, שיצרתי במרוצת כל אותו עשור: דת הפרדס: מין מישמש הזוי, של אקולוגיה, רומנטיקה, אירוטיקה, סוציאליזם (כל הארבעה טובים מאד כשלעצמם, מובן-מאליו – אבל…), הארי קרשנה, דאואיזם, שינטו, פגניזם כנעני, יהדות, המדע הנוצרי ומה-לא. נדמה לי, שאפילו עם האסלאם, מזה ועם הבודהיזם לא-עלינו, מזה, פלירטטתי שם. שלא נדע.

כל דבר-הבל, בקצרה.

בספטמבר 2010, עם-זאת, החל איזשהו אור, סוף-כל-סוף, לנגוה על מוחי המעורפל; כמובן, היתה זו, עבורי, שיא תקופת-החשכה, של סגידת אידיאלי-היופי התאגידיים, כל השכבות התבוניות בתרבותי, לא החלו עדיין להיווצר – אבל, כנראה בכל-זאת, משהו כבר החל, איפשהו במוחי, קצת-קצת, זעיר-פה-זעיר-שם, לנבוט ולהתפתח: הגעתי למסקנה, שאין שום אל ושום שמל, הגדרתי כל זאת, כ"חבר דמיוני בעננים, לאנשים חלשי-דעת מטבעם", הוקעתי זאת ונגמר.

כמובן, לא מייד הכל נגמר: מרעיון הדיכוטומיה נפש-גוף, נפרדתי רק לאחרונה (ועמו, כמובן, הושלך כל קשקוש "גלגול-הנשמות", סוף-כל-סוף, אל-תוך פח-האשפה – אם-כי, תועבה הודית הזויה-במיוחד זו, הלכה וננטשה אצלי, אף-היא, מאז 2010, מאד-מאד בהדרגה, עד שסוף-כל-סוף ובשעה טובה, נכחדה) ועד היום, מוצא אני את עצמי, לעתים קרובות, מצטלב, כתגובה לזעזוע כלשהו, או לאות-רתיעה, מפני דבר רע… מצטלב – ואז, תופס-עצמי וחושב, רגע, מה זה הקשקוש-בלבוש הזה עכשיו? הרי אינני מאמין כלל, בכל הבולשיט הזה, כבר מזמן לא!!

כי הרעל, עד היום, עודו בתהליכי-ניקוי, מן המוח. פעם… פעם, עוד אהיה רציונאלי לחלוטין, אינשאללה.

אני עוד מאמין ברומנטיקה ובאירוטיקה, כמובן, עודני אקולוג פנאטי – אבל, אין לזה שום קשר, עוד, לאמונות מטאפיזיות בישויות חוצניות-לעולם, או כיו"ב קרקשת; יש לי ערכים ועקרונות, ללא שום יצור בדיוני בעננים, לאכפם עליי, או על מישהו אחר. הכל תלוי בנו, כי אנחנו, במישור הזה, זה כל מה שיש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s