ביקורת על ספרהּ של גלית אלדר, "כבר לא שם"

אני שמח, שאת "פוּל מוּן", ספרהּ השני, קראתי ראשון.

לו היה מגיע לידי, ראשית-כל, ספרהּ הראשון, "כבר לא שם", כבר לא היה בי, מן-הסתם, הרבה רצון וחשק, להמשיך לקרוא הלאה את ספריה; כמו שזה, כבר אהבתי ונשביתי כל-כך בסגנונהּ הנהדר, שהיא אחת הסופרות, האהובות עלי ביותר כיום, למרות עלילתו – ועוד יותר מכך: מסריו – של "כבר לא שם".

עלילת הספר "כבר לא שם", נסובה סביב ליבי (או "בילבי") ירון, עובדת צעירה בחברת סטארט-אפ גוש-דנית משגשגת, ממש בראשית המאה הנוכחית. ליבי נשואה טריה (שנתיים) לבחורצ'יק בשם שחר, אך בלבהּ, עדיין שוכן לבטח האקס המיתולוגי שלהּ, תמיר, שהתאדה לחלוטין מחייה, שש שנים לפני פתיחת-הסיפור, כאשר גמר איתהּ, בפתאומיות וללא שום הסבר של-ממש.

יום בהיר אחד – במסגרת עבודתהּ לארגון ביתן-שיווק לחברה, בהּ היא עובדת, בתערוכת סטארט-אפ בלאס-וגאס – פוגשת "בילבי" את תמיר, הניצב, כעת, בראש המשרד האמריקאי של החברה, שיסד עם חברו הטוב, לארגון ביתנים עסקיים בתערוכות מעין-אלו. מפגישה זו, נובע וצומח הסיפור דנן.

וכעת אנו מגיעים, חברותים, לבעייתיות שבלב הסיפור דנן: שמרנות סעודית מזעזעת.

מיסטר בעל, שחר, תופס עצמו, בבירור, כבעליה של "בילבי" במלוא-מובן-המלה, במלוא משמעותו הטאליבאנית, של המונח האנאכרוניסטי דנן: מוצעת לו, למיסטר בעל הלז, משרה נחשקת (בעיניו), של ניהול סניפהּ הגלילי, של חברת-הביטוח בהּ הוא מועסק = דבר, שיחייב את הזוג לעבור להתגורר, מכל המקומות, בחור הנידח, המכונה כרמיאל. כרמיאל משמשת כאן, כמובן, על-מנת לייצג, פשוט, חור נידח ועלוב, "סוף העולם שמאלהּ", אשר בהתגוררםן בו, צפוי שחר ללבלב בעבודתו החדשה להנאתו, בעוד מ"בילבי", מצופה, פשוט, לאמץ אורח-חיים, של "האישה הקטנה", מעין אדית' באנקר, צייתנית וכנועה ויפה ושתוקה (בעיקר שתוקה), הנשארת בבית עם הילדים = שבהחלט מצופה ממנהּ, סוף-כל-סוף, להתחיל להמליט!! היי, היא נשואה כבר מזה שנתיים, שנתיים תמימות!! אז מובן מאליו, שזהו עניינן, של כל הנשים בסביבתהּ = "חברות" (עם "חברות" אשר-כאלו, מי צריכה אוייבות…), החמות ומי-לא… – להתאכסן אצלהּ ברחם ולהביע דעתן, באשר ל"הכרח" שלהּ, להפוך, סוף-כל-סוף, לאישה אמיתית ולגיטימית = אֵם בישראל… מה, כלום יש להּ, ל"בילבי", רחם בגודל זית? האם היא, בכלל, איזו פמיניסטית שעירה, המעיזה (איזו חוצפה!!), לחלום על מעמד תעסוקתי שווה(!!!!), לזה של הגבר-גבר צייד-הממותות שלצדהּ?!??

"מה זאת-אומרת, מה תעשי את בכרמיאל?" תוהותים בעלהּ, ה"חברות" ויותר מכולםן: חמותהּ הצולעת, "שבי בבית וגדלי ילדים! אולי, גם, תפתחי תחביבים… חוג-מקרמה למשל"…

"אני אעזור לך", מבטיח מיסטר בעל = אשר, כבר מתחילת הפרק השני פלוס~מינוס, צרחתי להּ, כל העת, תוך-כדי הקריאה, "ג'יז, תתגרשי ממנו כבר!!!!" – "רק שבי בבית, מה-פתאום שתעבדי, אל תצאי יותר-מדי, שבי בבית וגדלי ילדינו!" ולא רק הוא, כאמור, משדר להּ זאת – אלא, גם, כמעט כל הדמויות הנשיות כולן… ובראש ובראשונה, כמובן, אמו המבחילה (יכנע צולעת אופיינית וטיפוסית, כמובן = אשר "איננה מבינה", מדוע לא תכניס, כלתהּ הצעירה, את משרתהּ המלבלבת להקפאה עמוקה, למשך עשרים השנה הקרובות פלוס~מינוס, כי היי! היא אישה! ועל אישה, לתמוך בבעלהּ! כי עבודה באישה ערווה, או משו… BEAT ME).

ובקיצור: המולה מוחמד עומאר (פיהרר הטאליבאן האפגאני באותם ימים), היה מרגיש, לחלוטין, בבית, בחוגהּ המשפחתי והחברתי, של "בילבי" הלזו. וחכו, זה אינו מסתיים כאן: לצד זאת, גם, מוצגת לסביוּת (או דו-מיניוּת נשית), כלא-פחות, מאשר מחלת-נפש של-ממש!! אשכרה – היות אחת הדמויות, אישה דו-מינית, משמש כפתיח, כהכנה, להצגתהּ כפסיכופאטית מוחלטת – "היי, למה בכלל ציפינו ממנהּ? היא, הרי, סוטה חמורה וחולת-נפש, אז ברור, שגם תתנהג כמטורפת מניפולטיבית, תשקר לכולםן ומה-לא"… וזאת בספר, שנכתב וראה אור במדינת ישראל (ולא במלכות הערבית דבית-סעוד…), בשנת 2004 (ולא 1974…).

ובקיצור, חברותים: לפי הספר הזה ומסריו, סעודיה זה הכי-הכי כאן!

בראא' מן הון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s