הפרק הראשון: אהבה ראשונה, בסיפורי "אהבה משפחתית" (נכתב: 2016 ואילך)

יום ראשון היה קשה מן הרגיל בבית-הספר: פיזיקה, לשון, צרפתית, מתטיקה, התעמלות, אנגלית ומה לא. כולה השביעי בספטמבר – וגם עדית וגם עודד, כבר שנאו, את מראה קסרקטין בית-הספר ע"ש אהרן קציר ברחובות, בכל לבםן ומאודםן.

היתה זו שנתםן הראשונה בו: רק לפני ארבעה שבועות, אפילו לא חדש אחד ויחיד, עברה המשפחה להתגורר ברחוב לוסטיג הסמוך, עם שאם-המשפחה = דודתםן נאווה – קיבלה משרה, בתור מורה ללשון ולתנ"ך, באותו בית-ספר עצמו; הדבר לא שיפר את תחושתםן, לא כהוא-זה.

שניהםן התגעגעו מאד הביתה, לחיפה, בהּ התגוררו על הר הכרמל, ברחוב מרגלית, עם נוף נהדר, אל הוואדי הירוק והים. ברחובות, כמובן, לא יכולת לראות את הים משום נקודה: גבעות נמוכות ודיונות, הפרידו, בין השפלה הנמוכה, לחוף עצמו וחסמו, לחלוטין, את שדה-הראיה אליו. רק מגדלים גבוהים, כאלה שנבנו בהּ ברחובות במאה העשרים ואחת, סיפקו צפייה נהדרת אל הים; בראשית שנות השמונים דבר מזה, כמובן, לא היה, עדיין, בנמצא.

היו פרדסים. זה כן: קילומטרים על-גבי קילומטרים רבועים, של ירק נהדר. זאת אהבה עדית, למן הרגע הראשון: ים של עצי-ירק מניבי-פרי (בקרוב), שהחל רק כמה עשרות מטרים, ממש מול קצה הרחוב, ממקום-מגוריהם החדש. גם הכפר הזעיר גבתון, שכן ממש בסמוך, כך שירק, לפחות, לא חסר להםן שם. אבל – הנוף לים, לים! אליו התגעגעו, האחות והאח, יותר מכל. עדית התגעגעה מאד, גם, לקונסרבטוריון דוניה וייצמן, כמובן, שם ניגנה בכינור, מאז היותהּ ילדה.

אך, עם שתם, לבסוף, יום-לימודים מפרך זה וחלף, כבר לא היה בהם עוד כוח, ללכת לא לפרדסים ולא לגבתון. "אני גמורה", הצהירה עדית, השליכה-עצמהּ, על הכורסא בסלון, לצד כוס מיץ-תפוזים (מן הסודה-סטרים החדש, כמובן) ונטלה לידהּ, את עיתון יום שישי שעבר. "היי, בא לך לגחך אותם קצת?" שאלה את אחיה, מנופפת בגליון "מעריב", הפתוח במדור מודעות-ההכרויות.

היה זה תחביב קבוע של השניים, לעיין במודעות-ההכרויות השונות, שהתפרסמו בעיתונים ולהריץ עליהן דאחקות; ותמיד מצאו על מה.

"הנה, המודעה הזאת", פתחה עדית וקראה, בטון דידקטי כשל קריין-החדשות ברדיו, בעודהּ מתאפקת, שלא לפרוץ בצחוק, "אקדמאי, רווק, נאה, 34, המתעתד לחזור ארצה, מעוניין במתאימה מבוססת עד 28, למטרה רצינית. מבוססת, הממם"… "כמה מבוססת?" שאל עודד. "בטח אין לו כלום, נשאר בלי כלום", קבעה עדית, "והוא ממש צריך כסף! אז בטח, יקח גם איזו מדוזה"… צחקה. "לכל דבר מחיר"… צחק אחיה.

"הו, תקשיב לזה", המשיכה עדית וקראה, "זה אפילו יותר טוב: רופא נאה, 28, 173, בצעירונת יפה ועליזה. והוא מחיפה!!" ריקדה קלות בסלון, צוחקת. "מה אתה אומר? לפנות?" השניים צחקו. "היי, יכול להיות, שזה כרטיס-החזרה שלי לחיפה!"

"תני לי", צוחק, ביקש עודד את הגליון וקיבלו. "הממם", קרא, "למשכיל ומבוסס!!! – שלושה סימני-קריאה, לא-פחות! – אלמנה יפהפייה ומיוחדת, 30, עשירה; משכילה, מקסימה, 22; הנדסאית יפהפייה, 20". "בת עשרים וכבר הנדסאית? סחתיין"… צחקה אחותו. "את צריכה למהר, להתחיל תואר ומהר"… צחק עודד. "תגיד לי", אמרה עדית, "אם בת השלושים עשירה, לשם-מה בדיוק היא זקוקה ל'מבוסס' עשיר?" "הממם"… אמר עודד, 'מרצין' ומשתדל, בכל יכולתו, שלא לפרוץ בצחוק רועם, "זוהי, אכן, שאלה מאד-מאד שאלתית"… והשניים נפלו, צוחקים, על-גבי הספה.

עודד שלח את ידו וליטף, קלות, את שערותיה הכהות, הארוכות, של אחותו התאומה, הגולשות להּ על גבהּ. "את כל-כך יפה, דיתי", אמר להּ, באהבה גדולה. "כל-כך, כל-כך יפה".

 

*    *    *

 

"כמה זמן דרוש לכם לארוז בגד-ים?" קראה עדית, בקול, למחרת, ממודעת-הפרסומת בעיתון, בעוד חיוכהּ מתרחב, "האי קוּס". "תני לי לראות!" קרא אחיה, חטף מידהּ את הגליון ובדק. "כתוב קוֹס!" קרא, צוחק. "למה להיצמד לפרטים תפלים", צחקקה עדית, "בוא נדמיין, שה-O הזאת היא, בעצם, U שהשתבשה".

"פגשתי תלמידה חדשה הבקר", סיפרה עדית קצת אחר-כך. "אתה חייב להכיר אותהּ". "מי היא?" שאל עודד. "היא ואחיה – גם הם תאומים, כמונו – בדיוק הגיעו לרחובות גם; גרו בגבעתיים קודם ו – דדי, הם עברו לכאן, כדי להתרחק מן המקום, שבו אבא שלהם ואחיהם הקטן, נהרגו בתאונת-דרכים".

השתררה שתיקה קצרה, אך הרת-משמעות.

עודד ועדית היו רק תינוקות, בני עשרה חדשים ומחצה, כששני הוריהםן, נהרגו בתאונת-דרכים חזיתית, ברחוב הצדדי בו גרו בדימונה.

הדבר אירע, באביב 1965. נער צעיר, שנהג ללא רשיון, סטה מנתיבו, עבר לנתיב הנגדי, חמק, בשניה האחרונה ממש, ממשאית עמוסה, שדהרה לעברו, נכנס ב"אין כניסה" וב-120 קמ"ש, התנגש חזיתית במכוניתםן, של אלכסיי ויהודית זוננשיין, שבדיוק נסעו, יחדיו, להביא את תאומיהםן מן המטפלת הביתה.

כל שלושת המעורבים בתאונה, נהרגו בו-במקום. אמו הנרקומנית, של הנער העבריין, אושפזה עקב התמוטטות-עצבים ומאוחר יותר הועברה, לבית-חולים לחולי-נפש, שם נותרה מאז ואילך – ואילו את התאומים, לקחו דודםן, אחי-אמםן עמית ואשתו נאוה, לגדל אצלםן בחיפה, לצד ילדיהםן שלהם = איילת הגדולה, אשר היתה אז בת שלוש ורינת ויואל, אשר נולדו מאוחר יותר.

"את חושבת, שיכול להיות שזה גורל?" שאל עודד.

"אני מסרבת לחשוב על זה עכשיו ככה – קודם-כל, פגוש אותהּ. אין להּ ולאחיה שום חברים כאן והם מרגישים אבודים לגמרי; אמם בדיוק ילדה ונשמע, שכל המשפחה על הקרשים; והיא ממש ממש ממש חמודה – אני מתה לעזור להּ; היא מין טיפוס כזה, אתה מבין, שאתה ממש-ממש רוצה לחבק אותהּ ולהגן עליה, מפני כל רע אפשרי בעולם". עודד הנהן. "כמובן שאשמח לפגשהּ", אמר.

ולמחרת בבקר, אכן, נפגשו שלושתםן בחצר בית-הספר, לפני תחילת-הלימודים. נעמה = זה שם-הנערה – חיבקה את עדית בעוז. "היי דיתי", אמרה להּ, עיניה נוצצות מבעד למשקפיה העבים, "סיפרתי עלייך לאחי והוא כבר ממש משתוקק להכיר אותך". "מצויין", חייכה אליה עדית והשיבה להּ, חיבוק עז במיוחד. "הנה, זה אחי, עודד. עודד – זאת נעמה". השניים, הביטו זה בזה ו –

הצטלבות מבטים בחצר בית-הספר. לא עניין גדול. לא עניין בכלל.

אולם, היה שם משהו, דבר-מה, שעשה את ההבדל. דבר-מה, שמשך אותה אליו… דבר-מה, שמשך אותו אליה…

הַדבר… עצמו…

ומבטיהם הוסיפו, והצטלבו שוב ושוב, תוך חיוכים מבויישים משהו, ונרגשים קמעה.

הצטלבות מבטים בחצר בית-הספר. לא עניין גדול. לא עניין בכלל.

 

אולם – כן עניין או לא עניין, את שאלתהּ המחוייכת של עדית, מה קורה להםן, בדיוק, לא שמעו השניים כלל וכלל – ולא היה זה עקב תקלה כלשהי באזניהםן.

 

"אני נעמה", אמרה, כמו בטראנס, הנערה עם השיער הקסדתי, החום-אדמדם, שכמעט ונגע בריסי-עיניה הארוכים, מתפרע לצד-משקפיה העבים. גומותיה בלטו בתוך לחייה הדשנות, המלאות, עתירות-הנמשים וגבותיה העבות, הגנו על עיניים ירוקות עזות. "אני עודד", אמר, כבטראנס אף-הוא, הנער חום-השיער ואפור-העיניים, צר-הפנים ודק-המשקפיים, הגבוה ממנהּ, בראש ומחצה. "את יפהפייה נעמה… ועם שם מושלם"…

רוצים לקרוא לזה "התאהבות של חנונים"?

חופשי… 🙂

זה, הרי, הכי נכון שיש בעולם; לא ככה?

וגם הכי-הכי-הכי נעים.

 

את היום ההוא – ממנו רק נעם ועדית, הפיקו, גם, איזשהו חומר לימודי – כבר סיימו ברביעיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s