הפרק הראשון: אוֹרוֹּזְ'נִי, בסיפורי "אַרְקָלִידָּה"

זר, כי פוסע היה ובא אל-בין מסדרונות ארמון-הקיסר מעוטר-השיש, אשר באַאוּגְּרֵייל המעטירה, כי פוסע היה בין הלפידים, מעלי עשן-הקטורת, לגבעולי שיח הטוֹּרְרָגֶּ'ן ארוכי-הקנה, בידו, בוודאי, מכתב-הפניה כלשהו, אל הרשות והסמכות העליונה ביותר, בכל האימפריה הארקלידית עצומת-המימדים כולה, בוודאי נעצר היה לפני דלתות-המהגוני הרחבות, אשר אפילו גובהן – שבעים ושלוש אמות – אינו יכול, בשום-פנים-ואופן, להאפיל על רוחבן הרב – שהיה כמעט פי שלוש מזה, מאתיים ותשע אמות למען הדיוק – ושם היה שומר, עבדקן ורחב-גוו, מושיט ידו השמאלית קדימה, בעוד הימנית מצמידה את להב-החרב אל גרונו של הזר. "מכתב-הפנייתך!" היה השומר פוקד, ומשהוגש המכתב לעיונו היו דלתות-המהגוני אדירות-המימדים נפתחות קמעה-קמעה, והזר היה מוכנס אל-תוך אולם ההמתנה – אשר גדול ונרחב היה, ככיכרה המרכזית של עיר בינונית, במחוזות הפריפריאליים, ומפואר מכך לאין-שיעור.

מה לא היה שם!! אינספור ראשים מפוחלצים, של נמרים, אריות, דובים וזאבים, כמו גם, של אי-אילו ממושלי-המחוזות ומלכי-האוייב, שהעלו, בזמן מן הזמנים, את חמתו, של אחד מקיסרי האימפריה, אדירת-הכח ביותר בתבל, ומזלם לא שיחק להם, להימלט בזמן; תכשיטי-יהלומים ואיזמרגדים לאין-מספר, כל אחד ואחד מהם, גדול יותר מבן-אדם ממוצע; אינספור עופות ודגים מפוחלצים, מכל סוג ומין אפשרי, מכל רחבי האימפריה ובנות-בריתה; עשרות בדים ענקיים, רקומי עלילות-קרבותיהם של הקיסרים הקודמים, כל פרט ופרט בהם, ויהיה אף הזעיר ביותר, מוצג בגודלו הטבעי ובמלוא פארו (אם לא למעלה מזה…) – ובמיוחד בלט שם, כמובן, קרב אג'ידי המפואר, שנערך ערב מותו, בשיבה טובה ומאושרת, של מייסד האימפריה הישיש, ובו השתלטה ארקלידה, באופן סופי ומוחלט, על כל המחוזות, השוכנים מזרחית לקלטגאן – בהכריעה, סוף-כל-סוף, את כל אוייבותיה המסורתיות ממערב; דיוקנאות רקומים, כל אחד מהם בגודלם, של שלושה מבני-ציבור ממוצעים, של שני הקיסרים הקודמים, גובה כל אחד מהם למעלה ממאתיים ושבעים אמה; שני אקוואריומים ענקיים, כל אחד מהם גדול כטרקלין ממוצע, בבית אחד מעשירי סוחריה של הבירה המפוארת, האחד מלא בדגימות, מכל סוגיהם, של דגי אוקיאנוס הקרח הצפוני, אשר לחופיהם של מחוזות ווּרִי ורִינְדּוֹאָה, ואילו השני משכן בקרבו את כל מגוון-זניהם של דגי ים טֶנְקוֹּס הגדול, אשר מדרום-מערב לאימפריה (לרבות זוג כרישים בוגרים, שניהם זכרים ומספר תמנונים ודיונונים), בשניהם נשמרים המים, בטמפרטורות ההולמות, ועוד אקוואריום אחד נוסף, בקצהו המרוחק ביותר של האולם העצום, ובו דגי המים המתוקים, אשר באגם טוֹּנְגֶּ'ן רחב-הידיים, השוכן בפאתי-קדם; כל רצפת האבן וכל תקרת האבן מכוסות בשטיחים, אשר עומקם למעלה משלוש אמות, והם מתארים את קרבותיה הימיים של האימפריה נגד ציי מדינות-האוייב, קרבות, שברובם – כמובן – הושלמו בניצחונה הצבאי המפואר של האימפריה הארקלידית רבת-הפאר, הגדולה והעצומה, הנאדרת והמעטירה; פה ושם התרוממו, עמודי-שיש אדירים ועצומים, אשר גובהם והיקפם, גדולים פי-כמה מאלה, של האדיר בעצים, והם מכוסים עיטורים ופיתוחים, המתארים את כל תולדותיה, של השושלת הקיסרית ואת כל מלוא-דברי-ימי-העולם, באמצעות שרשראות זהב טהור ויהלומי-אזמרגד. ומעל לכל, לפחות מאה ושמונים אמה, מעל לכל אלה, הביטו בנכנס, במבטים עמוקים מני-חקר, משוללי-כל-רחמים ומלאי-לבב, עיני פסליהם העצומים, של אַאוּגְּרֵייל, קוּרְט, ז'וּלְגִּ'יבָה, תּוֹרוּלַאם, לִיקְבִּסַּאן, מְיוֹּרְּה, אֵרְלִיבָאר, קִיבֵּסַאר ודְּרַוְּטְ` – אליה החשובים ביותר, של האימפריה הארקלידית הנאדרה כולה:

אַאוּגְּרֵייל, האלה האם הגדולה, אשר פניה צורת-לבב להם, שתי עיניה גיצי-אש, שפתיה העבות מופשלות, לנשיקת-אם ואהובה, על כל גופם, של נתיניה הנכנעים, אך בתוך פיה, נוצצות שתי שורות שנהבים, החדים-מכל-חד – ללמדך טוב-טוב, מה יעלה בגורלם של החוטאים. חזה העצום, בטנה התפוחה ותעלת-הלידה רחבת-הידיים שלה הזכירו לכל מאמין, את תפקידה העיקרי – לידת העולם עצמו, על כל אשר בו, לרבות – כמובן – כל יתר האלות והאלים כולם.

קוּרְט, אל המלחמה והניצחון, האל, בשמו נשבעים כל לובשי-המדים, ואליו מתפללים, בערב-הקרב, כל החיילים. במקור העורב אשר לו, יבלע – אם אך-יתרצה – את כל צבא האוייב כולו, וירסק, בשיניו האדירות, שצורתן כשיני האדיר שבנמרים, את כל גוויותיהם כולן. אחרי אמו, אַאוּגְּרֵייל הגדולה והאדירה, היה הוא החשוב באלים, ונותן-החסות למשפחה הקיסרית עצמה.

ז'וֹלְגִּ'יבָה, אלת האהבה היפהפייה. בפתותה את אמה האלהית, אַאוּגְּרֵייל היפהפייה והאדירה, לתנות אהבים עמה ולינוק את יין-האושר השמיימי, הבֳּזַ'נְטְיָה, מתוך שדיה הצעירים, אפשרה, את איחוד עמיהן השונים, לאימפריה האדירה ביותר, שראתה התבל מעודה.

תּוֹרוּלַאם, המוכר גם בשמו כ"אל עליון" – החשוב במאהביה של האלה אַאוּגְּרֵייל ואבי החשוב בבניה, האל קוּרְט הגדול. פטרונם של עמי מרכז האימפריה, ומששכב עם אמו, האלה אַאוּגְּרֵייל הדגולה והטובה, אפשר בכך את הקמתה. בשונה מכל יתר האלות והאלים, לו לא היה אב, כי-אם אמו האלהית ילדתו מעצמה.

לִיקְבִּסַּאן, אל משמורת-הדייגים ואביהם של כל בני מחוז הצפון רִינְדּוֹאָה. אל שרירי ורב-און, אוהב ים ונשים, המרבה להופיע בדמות אדם ולבעול נערות בתולות בכפרי-הדייגים הזעירים, אשר לחופי מחוזות ווּרִי ורִינְדּוֹאָה, מעניק להן בכך תאווה מינית בלתי-נשלטת ושלל ילדים שריריים, הגדלים להפוך למעולים בדייגי אוקיאנוס הקרח, הצפוני והקר. כאשר בעל את אמו, האלה אַאוּגְּרֵייל הגדולה והאדירה, העניק הריונה לים את הלווייתנים והכרישים, התמנונים והדיונונים, כלבי-הים, פרות-הים ואריות-הים.

מְיוֹּרְּה, אל-המוות, בעל שמונה עיניים, שחורות מני-שחור, שמונה ידיים, כולן מסתיימות באזמלים מרושעים-למראה ומקור-עורב ענק, אשר בהיפתחו, חושף הוא שמונה טורים, של שניים צהובות, מרקיבות. הוא בולע, את המתים הארקלידיים כולם, שותה את דמם – ומתמלא עזוז.

אֵרְלִיבָאר, אל התפילה והחכמה. פניו פני-ינשוף, רגליו רגלי-נמר וידיו טפרי-עיט, בהם אוחז הוא, את מקורם האלהי הקדמון, של שני ספרי-החכמה המקודשים מכל: הלַאבֶּרֵנְדְּ, ספר חכמת-המדינה והדַּאבֶּרֵנְדְּ, ספר חכמת-התפילה.

דְּרַוְּט`, אל הגשמים, הסופות והמחלות כולן האחראי, בין-השאר, גם על השכר והעונש, לבאי-עולם כולם. בידו הימנית, אוחז הוא גביע-יין, בצורת ענן אפור וענק, המלא במי-גשמי-הברכה אשר, ברצותו, ישפוך על פני-האדמה – ובידו השמאלית, אוחז הוא שוט-ברזל ענק, אשר – ברצותו – יכה את הארץ כולה, בברקים או בברד, במגיפות או בבצורת קשה.

 

וגדול מכולם, כמובן, היה פסלה של אַאוּגְּרֵייל, האלה האם הגדולה, רבת-הכוחות ואשר יותר-מכל-אדירה הינה, מלוא כל הארץ כבודה.

ולימינך, בוודאי רואה היית את דלת-הענק, המכוסה כולה בהרי-הרים של עור-פילים, ועליו משוך שטיח, עבה במיוחד, של קטיפה ירוקה. שום קול אנושי, אינו יכול לעברה לעולם – לשם-כך בדיוק נבנתה כך. ואולם, לו יכול היית, לשמוע את הנאמר אז, באותו יום קיץ גורלי, ה-16 לחדש הקיץ הראשון, שנת 78 לייסוד ארקלידה, היית שומע, בוודאי, את קולו של קיסר האימפריה, אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי האדיר, מרעים ואומר:

"אני, אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי, בנו של אוֹרוֹּזְ'נִי השני ונינו של אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון, בונה ומייסד אַרְקָלִידָּה הגדולה; קיסר היבשת הגדולה והעצומה, אבי העם, מפקד ­הצבאות, מלך אָרְגָּל וסוֹּבְנָה, עוצר בירתנו היפהפיה אַאוּגְּרֵייל, ראש וראשון לכל האזרחים, מרחיב-הגבולות, בונה ערים, מגלה עמים ומחריב אויבים, נותן להלן תנאי סופי ואחרון לבני קוֹרָסוֹּגְּיָה: היסוגו, מיד וכעת-חיה, מכל דרישותיכם, לויתור מצידי על שטחיה, של ממלכת סוֹּבְנָה. זוהי מדינה עצמאית לשעבר, שכעת היא בידי ואין לכם כל נגיעה שהיא אליה. והיה, כי לא תודיעוני, בעוד הזמן, אשר עד לעשר שקיעות הוא, כי אמנם, כך עשיתם – אראה את כל הסכמינו עמכם, בטלים ומבוטלים, כעפר הארץ, אכריז מלחמה ואספח את ממלכתכם". הקיסר הפסיק לרגע את ההכתבה, והורה לתשעה-עשר שליחים, שעמדו לפניו לצידם של הלבלרים: "תוך הזמן, אשר לשבע שקיעות הוא, הריני מצווה בזאת, כי לגבול קוֹרָסוֹּגְּיָה, יובאו כל הגברים הבריאים, מגיל 16, עד לגיל 35, למען יהיו מוכנים, להכחיד, כליל ולחלוטין, את השרצה הקורסוגית הטמאה, מתחת לשמיים. מהרו-נא ומסרו הודעה זאת, בכל המחוזות למעט גְּיָאגְּמָזַּ'אר, כמו גם בטוֹּנְגֶּ'ן ובקֵיירוּדָּה!" פקד. השליחים מיהרו אל סוסיהם, ואוֹרוֹּזְ'נִי שב והכתיב ללבלרים את המשך האזהרה: "והיה, כי לא תשיבון, לאיגרתי הלזאת, בשפל-רוח נאה והולם ובכניעה מוחלטת ומלאה, אתם ומלככם – כלומר אתה, זִ'ירוּנְדְּבֶה – תומתו כולכם, בעוד כל אותם אלו, אשר על חייהם הבזויים נחוסה – בבורות-הכליאה אשר לנו, כנחותים וכבזויים אשר בעבדי-עולמנו, יחיו הם וצאצאיהם, לעולמי-עולמינו!! היזהר לך, זִ'ירוּנְדְּבֶה! היזהר והישמר, יען כי קרב ובא, יום-פקודה ודין!!" הקיסר סיים את הכתבתו ללבלריו, וקרא: "בעזרת האל קוּרְט הגדול, כה תהיי קוֹרָסוֹּגְּיָה שטח כיבוש!!"

אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי היה כבן 40 לערך, גובהו ממוצע, שערו שחור חלק, ועיניו שחורות, שלעיתים ניתן היה לראות כמין אש בוקעת מהן, כאשר היה נרגז באופן יוצא מן הכלל. לפני שש שנים, בהיותו בן 34, ירש את כס הקיסר מאביו, אוֹרוֹּזְ'נִי השני, שנהרג בקרב נגד ממלכת קוֹרָסוֹּגְּיָה בהיותו בן 48, גיל קשיש למדי לאותה תקופה. באשר לאוֹרוֹּזְ'נִי השני, הוא היה נכדו של אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון ולא בנו. אביו אַגְּרִינֵּס, בנו של מייסד האימפריה, נהרג כאשר הוביל את הדיויזיה הרביעית, בקרב אָגִּ'ידִּי המפואר, שהתקיים בשלהי ימי-שלטונו, של אביו המהולל – כאשר, לראשונה בהסטוריה הארקלידית, הובטחו באופן סופי גבולותיה המערביים של האימפריה וסופחו אליה, באופן מלא ומוחלט, המחוזות גּוֹמֶּר, ז'וּאִינִּי, אָגִּ'ידִּי, ורִינְדּוֹאָה המערבית, כולם איזורים, אשר היו נתונים, עד לאותה העת, לשלטונן, לחסותן, או להשפעתן הרבה, של ממלכת קוֹרָסוֹּגְּיָה ובנות-בריתה השונות – בעוד ממלכת תָּגָּג – לשעבר גבירתו העזה, של האיזור כולו – נפגעה ונחלשה עד-כדי-כך, שכלכלתה התמוטטה סופית והיא נפלה, שדודה, כפרי בשל בידי האימפריה הארקלידית הצעירה, שנים ספורות בלבד לאחר-מכן. ומשמת המייסד בגיל שמונים וארבע, ישיש ושבע-ימים, חדשים מעטים לאחר קרב גדול זה, עלה במקומו על הכס נכדו, אוֹרוֹּזְ'נִי השני, אשר היה, אז, בן שתיים-­עשרה וחצי שנים בלבד.

איש לא הבין בתחילה, מדוע בחר המנהיג הזקן להוריש את המלוכה דווקא לצעיר בנכדיו. היו לו עשרים ושבעה נכדים מבוגרים יותר, כולם מוכשרים מאד, בצבא ובחכמת-המדינה כאחד. ואולם, זה היה רצונו האחרון של המייסד, ואיש לא קם לערער עליו.

ואכן, אוֹרוֹּזְ'נִי השני היה מנהיג דגול. במשך קרוב לשלושים וארבע שנות מלכותו, שגשגה ארקלידה כפי שלא שיגשגה עד אז מעולם. כאשר מת, התאבל עליו העם אף יותר מכפי, שהתאבל על אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון, שאיגד שלוש-עשרה אומות זעירות, חלושות ומפוחדות, לאומה גדולה ואדירה אחת.

לעומתו, אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי לא היה אדם גדול, כפי שניתן היה לצפות שיהיה, בתור שליט של אחת האימפריות האדירות ביותר בעולם. לא. הוא היה, לאמיתו של דבר, חסר חוש-הנהגה במידה מספקת.

ודווקא עכשיו, בזמן כה קשה לאימפריה בה שלט, כאשר הקופה התרוקנה כמעט לחלוטין, הודיעה ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה, אשר שכנה, מעבר לרכס ההרים הקֶלְטָגַּנִּי, על "זכותה ההסטורית לשחרר את רפובליקת סוֹּבְנָה הכבושה, ולאמצנה תחת חסותה".

מה??

הרי היתה זו מדינה עצמאית קטנה, במשך 254 שנים, כשמתוכן שלושים ושלוש שנה נהנו, היא ושכנתה אַרְגָּל, מהגנתה המלאה של האימפריה הארקלידית, אשר הצילתן שלוש פעמים רצופות מכיבוש בידי הרייך הראשון של בִּירְגָּה – אומה שוחרת ריב ומדון ובעלת משטר טוטאליטארי ורצחני במיוחד, השוכנת צפונית-מערבית לקוֹרָסוֹגְּיָה ואשר שלטה בהן, עד לנצחונה ההסטורי של הקיסרות הארקלידית, בקרב אג'ידי הנזכר לעיל. התשלום על ההגנה הזאת, כך לדעת שלושת קיסרי ארקלידה אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון, השני והשלישי, לא היה גבוה כלל ועיקר – שבעת-אלפים וחמש-מאות ילדים וילדות סובנים וארבעת-אלפים ושבע-מאות ילדים וילדות ארגליים, אשר נשלחו, מדי שנה בשנה, לעבדות בבתיהם ובחוותיהם של עשירי האימפריה הארקלידית. לפני חמש שנים, כך פתאום, הכריזה אַרְגָּל על מרד, ומשלוחי-הילדים השנתיים הופסקו; כנראה, שלאחר שנהרג אוֹרוֹּזְ'נִי השני במלחמה, בה הפסידו הארקלידים את פסגות הקֶלְטָגַּן לקוֹרָסוֹגְּיָה, סברו להם הארגלים לתומם, כי לא רק הקיסר מת, אלא גם ממלכתו. דבר זה התברר, כמובן, כטעות גורלית של ממשלת אַרְגָּל, אלא שסוֹּבְנָה, לא השכילה ללמוד, מגורל שכנתה, וכאשר זו נכבשה, עריה נשרפו ושדותיה נזרעו כולם מלח, הרימה, פתאום, זו האחרונה, קול צעקה והכריזה מלחמה, על קיסרות אַרְקָלִידָּה.

לא פחות ולא יותר!

כמובן, שמקץ חמישה ימים כבר צעדו לבטח חיילי צבא ארקלידה בבירתה של סוֹּבְנָה. וכאן, נהגו בדיוק כמנהגם עם רפובליקת אַרְגָּל משכבשוה: החרבת הערים, הפיכת מרכזיהן – לבסיסים צבאיים, הקמת אינספור מצודות ולקיחת כל ילד רביעי – לעבדות!

אז מה זה, לעזאזל, עניינה של קוֹרָסוֹגְּיָה? מה, כלום לפתע פתאום, הפכה זֹאת לפטרוניתם, של כלל מדוכאי-עולם? הרי, אוֹרוֹּזְ'נִי לא שכח עדיין, מה עשו ומה עוללו חיילי הצבא הקורסוגי לרפובליקת מֵלוֹטָאנְטְיָה הקטנה והמסכנה ב"יום ראשון השחור, העשרים לשנת 70". פשוט דרסו אותה במגפיהם! וזאת מדוע? משום שאחד משריה של הרפובליקה האומללה אמר, בטעות, על מלך קוֹרָסוֹגְּיָה, שהנ"ל, כְּנִרְאֶה, מתחיל להקריח. זה הכל!

וכלום אין זו אמת?

אז אם כך, מי היא קוֹרָסוֹגְּיָה שתבוא ותדבר? כאשר כבשה היא את מֵלוֹטָאנְטְיָה, לא די בכך, שחייליה המתפרעים חטפו כֹּל ילד, אנסו, באכזריות מזעזעת, כל ילדה ונערה, שראו והפכום, את כולם עד לאחרונה שבהם, לעבדיהם ולשפחותיהם – בעידודו הנמרץ, כְּמוּבָן, של מלכם – אלא גם טבחו, בכלל תושביה הבוגרים של הרפובליקה הכבושה בלהט עז כל-כך, עד שמתוך למעלה משבע-מאות שמונים וארבעה אלף תושביה הבוגרים, לא נותרו בחיים, אפילו, מאה אלף בני-אדם! וכיצד זה נוהגים הם, בשליטתם במיעוט מסכן, זעיר ואומלל זה! כיבושה של קוֹרָסוֹגְּיָה בידיו יהיה הצלה עבור המלוטנטיים, וזאת על-אף שלטון הברזל שינהיג שם!

אז שקוֹרָסוֹגְּיָה לא תתחיל להרצות ולנאום כעת, בשם מדוכאי כל העולם, בבקשה!

 

*

 

באותו זמן, כבר דהרו שליחיו של אוֹרוֹּזְ'נִי לכיוון הבירה הקורסוגית, זו פְּיֵּרִין המעטירה. הם כבר הספיקו לעבור מרחק רב – בעולם המוכר כולו, מעולם לא נמצאו סוסים, שיהיו מסוגלים אי-פעם להשתוות, במהירותם ובכוחם הכללי, לסוסי אַרְקָלִידָּה – זו הקיסרות, אשר סוס דוהר סמלה.

כך אירע, שכעבור ימים לא-רבים כבר קיבל זִ'ירֻנְדְּבֶה, מלך קֹרְסֻזֶּ'ה בחסד האל הגדול קְרִילּוֹ, את האולטימטום הארקלידי. והוא כינס במהירות את שריו, והודיע להם: "חברים, סכנה מאיימת על ממלכתנו! אוֹרוֹזְ' קיסר אַרְלִידְּ, הגיש לנו תנאי סופי ואחרון, ודרש תשובה מיידית". "וכי מה דורש הוא?" שאל שר ­ההגנה, ז'ֹבֶר לַה-קְרֵשׁוֹ, והמלך השיב: "שנוותר, ומייד, על כל דרישותינו בנגע לסֹבְנָה".

שקט מתוח השתרר בחדר-הישיבות של ממשלת קֹרְסֻזֶּ'ה.

"אבל, כיצד זה יְכוֹלִים אנו לעשות כן?" שאל לבסוף שר החוץ. "הלא, בני-עמנו הם, קרובים אלינו הרבה יותר מאשר לכל אותם בני-תערובת מֹנְדַּארְנִיִּים במזרח, אנשי אַוּגְּרֵה ורִינְדְּוַּא, המושלים בהם! ומזה חמש וחצי שנים, שהם נרמסים על-ידם!" "נכון בהחלט", הסכים המלך, "אולם – אל נא תשכח, מה דעתם של בני-התערובת הללו על מנהגנו שלנו במחוז מְלֹטֹּה. ונסה-נא לספר לקיסר הברברי הזה, על ארגון הטרור הרצחני של הברית המלטית, על אלפי האזרחים התמימים שנרצחו על סף-בתיהם, במרוצת שבע-עשרה השנים, שקדמו לכיבוש, על המימון השוטף והעידוד הנמרץ, שקיבל האירגון מכל ממשלותיה של מְלֹטֹּה… נסה-נא להסביר לו, שלא היתה לנו לבסוף כל ברירה אחרת, אלא למחוק לחלוטין את רפובליקת-הטרור הזו! הוא, הלא, רק לתועמלניהם-שלהם יאמין, יודעים אתם זאת!" "נוכל לנצחו". אמר שר ההגנה. "כן? וכלום יודע אתה, מה רב כוחם, של הברברים הללו? רק לאחרונה, התקבל אצלנו מסר מודיעיני מאַוּגְּרֵה"… והוא הוציא דף נייר, והחל מקריא: "במהלך חמש וחצי השנים האחרונות, מאז כיבושה של סֹבְנָה, הוכפל כוחו של הצבא הארלידי, והוא מונה כעת שלוש-מאות ושבעים אלף נפש. בגיוס המילואים שלהם, יכול כוחם להגיע עד לכמיליון חיילים. למעט אַרְזָּ'ל, סֹבְנָה ותָגָּז', בכל המחוזות רבה ההסתה הלאומנית, ויחד עמה גם האיבה, לכל דבר שאינו ארלידי. אַרְזָּ'ל וסֹבְנָה לא יעזו להתמרד שוב, אלא אם יצליח צבאנו, להגיע, ממש, עד לשערי בירותיהן. סיכויה היחיד, של ממלכת קֹרְסֻזֶּ'ה, לשרוד מתקפה מעין-זו, הוא באמצעות הקמתה של ברית, שישותפו בה מדינות רבות ככל האפשר". זִ'ירֻנְדְּבֶה סיים את ההקראה, ואמר, "כעת, נשאלת השאלה – כמה מדינות יחברו אלינו, במקרה אשר כזה?"

 

 

*

 

אם יש דבר, שהקיסר אורוז'ני שנא בכל לבו ומאודו, הרי היה זה, שיפריעוהו בעיצומה של ארוחה טובה וטעימה. אף-על-פי, שהדבר לא ממש ניכר, בגזרתו השרירית, הוא אהב לאכול, אהב מאד אפילו. והמאכל, האהוב עליו מכולם, היה דג-לייקס גדול ושמן, אשר נידוג, באותו הבקר עצמו, בחופי אגם טונג'ן רחב-הידיים, הובא, באריזה משמרת-קור, עטוף יפה בקרח, אל המטבח הראשי בארמון, בותר, בושל היטב בדבש ונאפה בתוך בשר-כבש, אשר הושרה ביין-רימונים במשך כל הלילה הקודם כולו – תהליך, שאת כל-כולו ביצע, אישית, השף הראשי, אֵייכְטְ`שִילְיוֹר אֵייסְלִיבַאר. ובכן, למחרת מתן התנאי הסופי והאחרון לקורסוגים, בשעת ערב מוקדמת, היסב הקיסר לסעודה פרטית ביותר, בארבע עיניים בסך-הכל, עם מפקד-צבאו, לדון עמו באסטרטגיה, הנדרשת מול עמי-המערב (הם לקחו בחשבון, מראש, תרחיש לפיו, אל צבאה, של ממלכת קורסוגיה, יחברו גם צבאותיהן, של כל בנות-בריתה הרבות – וזאת מסיבות, שיובהרו יפה בהמשך העלילה), כאשר לפתע, נפתחה דלתו, הגדולה והרחבה וראש-יועציו, ז'ילון, ניצב, מתנשם, בפתח. "אדוני הקיסר!" התנשם היועץ, "מה לך?" שאל אורוז'ני, וז'ילון ענה, מתנשם ומתנשף: "קיסר! בנך, הנסיך אוּרְגֻּנְדֶּז, ושניים מחבריו שתו לשוכרה, והנסיך חטף את כתרך, הכריז על עצמו כקיסר, וציווה כי נתקוף את קֵיירוּדָּה, ידידתנו אשר בדרום". הקיסר האדים. "מה?! לא אסבול התנהגות מעין זו. בזו הפעם, אלמד את הפוחח הצעיר הלז לקח, אשר לא ישכח מליבו לעולם! מדוע לא השקטתם אותו?" הוא ידע היטב מדוע, ולפיכך לא ציפה אף לתשובה. היטב ידע, שאם מתחיל, מי מן הנסיכים להתפרע, אך ורק אביו, יכול ורשאי להשקיטו – או, במקרה שהאב, איננו נמצא בבירה, מסיבה כלשהי – או שמחלה תקפתו – ממלא-מקומו ובא-כוחו.

כאשר הגיעו לשם אורוז'ני וז'ילון, צרח אוּרְגֻּנְדֶּז: "הו, הנה הם שני הבוגדים! בבקשה הכניסו אותם לכלא!" "אני אביך, פֹּחֵחַ שכמותך!" לאט אורוז'ני בזעם, מיהר אל בנו, חטף מעל-לראשו את הכתר וציווה: "קחו-נא בן-בליעל זה לחדרו, כִּבלוהו בשלשלאות ושִׂמו עליו משמר. מיד אבוא אף אני". "מי האדם הזה… מי"… קולו של הנסיך השתוי הלך והתערפל, ולבסוף שקע בעילפון.

"כעת-חיה אלמדה, את הפוחח הלז, דרכי-התנהגות", סינן אורוז'ני, בלהט עז וגדול, עצום ורב. "אבל, ראשית חכמה – בחזרה לארוחה!"

מקץ מחצית השעה, נכנס אורוז'ני לחדר, בו הוחזק בנו המתהולל, תחת משמר בן תשעה שומרים חמושים.

"אבא, מדוע זה הכנסתני הנה? כלום אסור ליהנות קמעה?" שאל הבן. האב הזועם סטר לו בכח על פניו. "ליהנות קמעה?! מעתה, חֳדְּשַׁיִם תמימים תוחזק כאן, בזה החדר, בלא נשים, בלא אלכוהול, ובלא כל חבריך השוטים! וזאת, עד אשר תלמד, לחיות בכבוד, כראוי לנסיך ארקלידי!" שאג האב, ויצא.

ואז הרהר, מה יהיה עליו לעשות, אם יקרה דבר-מה ליורש-העצר, בנו הבכור אַרוֹּזְגּוֹּנְדְּ. הוא ידע, שאז יהא עליו, להוריש את המלוכה למתהולל הצעיר. ואז, מה יהא גורלה של ארקלידה, אשר תופקד בידי אדם כזה? ברור, כמובן, שלא עלה על דעתו להוריש את תפקידו למי מבנותיו. בימים ההם, נשים לעולם לא יכלו לרשת את השלטון. רק גברים. ושלושה מבניו האחרים, נהרגו במלחמה האחרונה נגד קורסוגיה. הבן היחיד ששרד, היה אַרְטוֹּדְּ, עלם-חמודות עדין והגון, תרבותי וישר, גם אם חולמני קמעה. אורוז'ני אהב אותו יותר מכל ילדיו. "אם יקרה דבר-מה לאֲרוֹּזְגּוֹּנְדְּ, אוריש את כסאי לו", החליט האב. "יהא עליו להתבגר מחולמנותו – הדבר הוא בלתי-נמנע. שלומה של האימפריה כולה, עלול להיות מוטל על הכף".

ואולם, לאלים היו תוכניות אחרות בחיקם.

 

*

 

מעל למאה אלף בני-אדם היו בכל אחת מחמש האוגדות. כל אוגדה התחלקה לעשרים חטיבות, וכל אחת מאלה – לחמישה גדודים. כל גדוד התחלק לעשר פלוגות, וכל אחד מאלה – לחמש כיתות.

בראש כל כיתה עמד סגן. בראש כל פלוגה עמד סרן. בראש כל גדוד עמד רב­-סרן. בראש כל אוגדה עמד קולונל. בראש כל חטיבה עמד תת-גנרל. ובראשו של הצבא האדיר כולו עמד הגנרל אוֹּסְטְקוּיָיְנּוֹס הֶבְרִיקוֹנְיוּס, מפקד הצבא האימפריאלי ודודנו מדרגה שניה של הקיסר אוֹרוֹּזְ'נִי, אשר היה כפוף לו בלבד, והיה במעמד זהה לזה של ראש היועצים.

הוא היה דודנו מדרגה שניה של הקיסר!! נין לאורוז'ני הראשון האדיר, שיסד והקים את האימפריה!!

הוא היה גבוה מאוד: חמש אמות היתה קומתו. מבנה גופו רחב למדי ושרירי, שערו הארוך בלונדי-כהה, עיניו ירוקות, עיני-חתול, הדולקות כמעט תמיד באש מחשמלת, שנשים נמשכו אליה ונרתעו ממנה כאחד ותווי פניו, מחורצים היו מאד בקמטים. בן שלושים ותשע שנים היה, אבל בעצמותיו ובשריריו, היה כוחו כשל בן עשרים.

כל הכוח הצבאי האדיר הזה נערך באיזור רצועת-ההגנה, איזור, השוכן במערבם, של שני מחוזות המערב, גּוֹמֶר ואֲגִּ'ידִּי, אשר במערב האימפריה, אשר בו לא ישבו אזרחים, אלא רק אנשי צבא בבסיסיהם ומוצביהם, לגבול קוֹרָסוֹגְּיָה ולרגלי הרי הקֶלְטָגַּן.

עברו בינתיים תשעה ימים, מאז קיבל מלך קוֹרָסוֹגְּיָה את דרישות הקיסר.

לפתע, כאשר שקעה החמה על היום התשיעי, הגיע לפתע שליח, ועל סוסו דגלה הכחול-צהוב-ירוק של קוֹרָסוֹגְּיָה ודגל לבן. "אדוני הקיסר", אמר השליח כאשר הגיע אל האוהל הקיסרי, "אדוני הקיסר, מלכי הרם שולח לך את ברכותיו ומציע הסכם חדש בין שתי מדינותינו".

אוֹרוֹּזְ'נִי לקח מידו את מגילת הקלף הבהירה וקרא את הכתוב: "אנו מוכנים להסכים לכל עמדותיו של הקיסר הדגול בענין הטריטוריאלי, ונהיה מוכנים לנטוש, לחלוטין, כל בקשה שהיא, לכל סוג בעלות, טריטוריאלית או אחרת, בסֹבְנָה או על תושביה, אם אך תמלא אחרי התנאי שלנו, שהוא סיפוק דרישותינו – ההוגנות בהחלט – ומילוי צדך שלך בהסכם הלז: העבר-נא אלינו, את כל בנותיך ונכדותיך כולן, לשמש כז – מה?! כיצד זה מעז אתה, לדרוש הימני דבר-מה כה נתעב? קרב הנה, קורסוגי ארור, כיצד זה מֵעֵז אתה?" והוא תפס את השליח בעורפו, וריסק, בכל כוחו, את גולגלתו אל הסלע.

"אחי, תושבי אַרְקָלִידָּה!" שאג, "הכונו למחר למתקפה! נמחה את כל קוֹרָסוֹגְּיָה ואת כל שרידי זכרה מהארץ אשר עליה אנו יושבים! נשמיד את כל הקורסוגים עד לאחרון שבהם! קדימה!! הכונו לקרב! מחר, לעת שקיעת החמה!"

 

 

למחרת, עם השקיעה, שטפו גדודי-הצבא האימפריאלי לתוך שטחה של קוֹרָסוֹגְּיָה במהירות מדהימה. הצבא הקורסוגי, כך נראה היה לאוֹרוֹּזְ'נִי, פשוט ניגף לפניהם, ונשמד כולו עד החייל האחרון. במרבית הכפרים, העיירות והערים, בהן חלפו החיילים הארקלידיים, רצחו הם, את כל הגברים, לקחו להם לעבדים את הילדים, שחטו את התינוקות ואנסו וחטפו את כל הילדות, הנערות והנשים. כל הזקנים הושמדו בשריפה, על הישוב כולו, הוטל עוצר צבאי מלא והתושבים המעטים, שעוד נותרו בו, נצטוו, כולם כאחד, להשאר בבתיהם – אחרת יומתו, בעינויים שונים ומשונים. הקיסר גם סיפר לחייליו, שבני קוֹרָסוֹגְּיָה זממו לפגוע בבנות האימפריה כולן – ובמיוחד בבנותיהם של הלוחמים הארקלידים, אשר ילקחו בשבי, לנגד עיניהם.

מקץ חדש אחד בלבד, כבר כבשו הארקלידים, כמעט את כל חלקה המזרחי, של ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה. ההרים היו כולם בידיהם. האוגדה הראשונה כבר כבשה את שפך הנהר הקורסוגי לים הדרומי-מערבי, כוחות האוגדה השניה, הגיעו כבר עדי לב-לבה, של ממלכת האוייב ולצד האוגדות השלישית והרביעית, הטילו מצור על פְּיֵּרִין ועמדו לנתץ, כליל, את חומותיה הכפולות ולספחה לאימפריה.

כתום החדש השני למלחמה, כבר עלה, בידי הצבא הארקלידי, לנתק כליל את הקורסוגים, מכל מוצא לים וחלקו פנה מערבה, לעבר מֵלוֹטָאנְטְיָה הכבושה, בכוונה לייסד שם מחדש את הרפובליקה, ובזו הפעם כמדינת-חסות ארקלידית.

אבל אז חל מפנה.

הרייך הבִּירְגִּי, ממלכת ודוכסות אַמְפִירְלָנְד, ממלכת צִ'יקְנֶלְיִּי, מלכות צְּ'גָּרוֹ, נסיכות אַסְפָה והדיקטטורה העממית של דֵּיירוּנְנָּה, הצטרפו – כולן כאחת – למלחמה, לצדה של ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה. הדבר, כאמור, לא הפתיע כהוא-זה, את הכוחות הארקלידיים – שציפו לו, כזכור – ואולם, עדיין – אפילו בסיועה, של הרפובליקה של קוֹרָזְדֻּגְּוָה – בת-בריתה המסורתית, של הקיסרות הארקלידית, בכל מלחמותיה עד היום במערב, אשר כבשה – בינתיים – את כל דרום-מערב ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה – לא עלה בידם, אלא לשמר את הישגיהם הקיימים: סביבת פְּיֵּרִין ומרבית מחוז מֵלוֹטָאנְטְיָה היו, אמנם, לעיי-חרבות, אולם הארקלידים, לא הצליחו לכבשן. וכך, יום אחד לפני סוף חדש האביב הראשון, שנת 79 לייסוד הקיסרות הארקלידית, חתמו, לבסוף, נציגי הצדדים, על הסכם שביתת-הנשק.

אַרְקָלִידָּה הרוויחה את השליטה בכל מזרח קוֹרָסוֹגְּיָה, לרבות רכס הקֶלְטָגַּן במלואו, הכרה בינלאומית כוללת, בחוקיות-שלטונה באַרְגָּל ובסּוֹּבְנָה, תשלומי-עתק על המלחמה, מכל המדינות המנוצחות וכמובן: חמישית מכל ילדי קוֹרָסוֹגְּיָה, נשלחו לעבדות-עולמים באימפריה…

שלוש מבנותיו היפהפיות, של מלך קוֹרָסוֹגְּיָה, הובאו לארמונו, של הקיסר אוֹרוֹּזְ'נִי, שם נמסרו, בתור שפחות-מין רמוסות, לשלושת בניו.

 

ובחמישה-עשר לחודש האביב השלישי, שנת 79 לספירה האימפריאלית, נכנס הצבא הארקלידי בתהלוכת ניצחון לעיר הבירה אַאוּגְּרֵייל, כשבידיו שלל-מלחמה וביזה, בסך של שלושים וארבעה מיליון דינרי-זהב, כמו-גם ילדים וילדות קורסוגים לאין-מספר, כבולים היטב בשלשלאות, אשר רובם הוצאו, כבר במרוצת שני שבועות-החגיגות, למכירה פומבית בקרב עשירי-האימפריה. השטח שכבשה אַרְקָלִידָּה מקוֹרָסוֹגְּיָה, סופח כליל לאימפריה, שוליו הצפוניים – לחופי המפרץ הסובני – היה לחלק ממחוז אָגִּ'ידִּי, מדרום לו, הוקמו המחוזות אָגִּ'ידִּי המערבית וגוֹמֶר המערבית וכל אדמותיהם, של מחוזות אלו חולקו, בהגרלה, בין אצילי ארבעת-המחוזות = קרי: אַאוּגְּרֵייל, רִינְדּוֹאָה, גְּיָאגְּמָזַּ'אר וז'וּלְגִּ'יבָה = ארבעת המחוזות המקוריים, מהם נוסדה וקמה האימפריה, כמעט שמונים שנה לפני-כן.

אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי היה, כולו, שטוף-אושר, וקרן מרוב שמחה. הוא הנהיג את צבאו לניצחון! הוא אשר מחץ, את מדינת-הרשע קוֹרָסוֹגְּיָה! גם אם נמנע ממנו לכבוש את בירתה, ואת שטחי מֵלוֹטָאנְטְיָה שבידיה, הוא ידע היטב: בשנים הבאות, לא תעז עוד, ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה המובסת, להרים ראש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s