הפרק הראשון בסיפורי "מפגש בבודאפשט: סיפורהּ של לילי" (נכתב: 2001-2002)

"אז מה את אומרת, לִילִּי", שאלה אותי דִּינָה, מתפרקדת לה קלות, עצלנית, על כורסת הקש הרחבה שבמרפסת שלנו, עיניה חצי-עצומות, "ניסע אולי קצת לבודאפשט לפני הגיוס?" התמתחתי על כסא-הנח, עוצמת קלות את עיני בפינוק, נהנית משמש-הסתיו העדינה. "טוב, קודם כל אצטרך לברר עם יוֹנִית, מתי היא שם", עניתי, בקול מפוהק קמעה, מלטפת בהיסח-הדעת את קוֹטִינְקָה. "היא אמרה לי לפני שבועיים שהיא נוסעת לפראג לסיור מוזיאונים, מתישהו בתקופה הקרובה", עניתי. אחרי יותר משנה בלי יוֹנִית, בוודאי ובוודאי שכבר ממש מתתי לפגוש אותה.

היתה זו הפעם השניה בחיי, בה נסעתי לאירופה שלא בעונת הקיץ; הפעם הראשונה היתה קצת פחות משנה לפני-כן, בחנוכה וחג-המולד 2000, כאשר נסענו חמישתנו – דַּנִּי ויוּלִּי (שנישאו, אגב, בחמישה-עשר בספטמבר אותה שנה, לאחר קרוב לשבע שנות-אַהֲבָה), דַּנִּי ולְיוֹבָה (שהכריזו, לאחר שנפגשו במקרה בסוף אותו אוגוסט, על איחוד מחדש… ובמרס 2001, אגב, התבשרנו כבר על תאריך לחתונה – אין, אוֹלְדְּ לַבְס נֵבֶר דַּאי!!) ואני הקטנה לשבוע התפרקות באמסטרדם, שם פגשנו את אֵלָה (שנסעה עוד בקיץ שלפני-כן, ללמוד הסטוריה בריטית עתיקה וימי-ביניימית באוניברסיטת אוֹקְסְפוֹרְד; היי, לא חשבתם שהאנארכיסטית באחיותינו אשכרה תתגייס אי-פעם, כֵּן???), ואני התנסיתי – לראשונה בחיי – בעישון "עשבים" חמודים ומתוקים למיניהם… ומיד עם שובנו ארצה, הצטרפתי ל"עלה ירוק"!!

אוה, ואגב – לאחר שהשתכרנו כולנו הצהירה אֵלָה, בהקישה בכפית על כוסיתה הריקה, כי "לִילִּי גּוֹלְדְּבְּלוּם, יא-'חותי – את אֵינֶּךְ ילדה עוד!"

וחמישה ימים בלבד לפני יום-הולדתי השמונה-עשר, היה זה, בהחלט, חידוש מרענן ושינוי לטובה.

אֵלָה עושה חיל באוֹקְסְפוֹרְד, אין מה לומר. באותה עת היו כרוכים אחריה שם לא פחות מארבעה בחורים שונים – שלושה בריטים ויוגוסלבי אחד – המחזרים אחריה באדיקות, בלא שיוכלו אף לתאר לעצמם, עם מי יש להם כאן עסק… "הבריטים הללו הם כה תמימים!" קראה אֵלָה, צוחקת. "ממש – לִילִּי, הנאיביות שלהם היא מתנת-אֱלֹהִים בשבילנו, באמת". "ואת, כמובן – מנצלת עובדה זו לתועלתך". אמר דַּנִּי, מחייך אליה באהבה אחוונית, שהשתדלה, בלא כל הצלחה, להֵרָאות כביקורתית. "טוב – לשם מה נבראתם, בכלל, אם לא על-מנת לשעשע אותנו?" שאלה אֵלָה, במבט מתחנחן – ופרצה בצחוק מחודש, היא ודַנִּי תוקעות-כף. "משהו, האחיות שלך", ציין לְיוֹבָה לדַנִּי – והוא השיב, בקריצה קלה, "וזוגתך בייחוד – תיזהר ממנה!!" "מי יכול?" השיב לְיוֹבָה בקריצה – וכולנו צחקנו.

אחלה נסיעה היתה, אין מה לומר. אחלה טיול.

 

 

טוב, בינתיים כבר לקחו את דניאל ואת יהורם למילואים פעמיים(!), ואת דניאלה (שאגב: השתחררה בדרגת סגן) פעם אחת, יהורם (שאגב, עומד להפוך לאב לתאומים<!>, בקרוב מאד) כבר נשבע, שעוד פעם אחת שהם קוראים לו – והוא מסרב, ובאמצע גם היו הבחירות ואריק-הֶה-הֵה-שרון נבחר, ולכולנו כבר נשבר מהפוליטיקה.

כך, שברגע שנראתה באופק האפשרות הסבירה לנסיעה נוספת – קפצתי בשמחה על ההזדמנות. ועוד לבוּדָאפֶּשְׁט…

 

היה זה בוקר קר, ערפילי ונהדר, כאשר נחת מטוסנו בשדה התעופה פֶרִיהֵג' שבפאתי פֶּשְׁט, ומשם מיהרנו שלושתנו – דִּינָה, מִירָה ואני – לתפוס את המיניבוס למרכז העיר – יוֹנִית הזהירתנו, במפורש, מפני נהגי-המוניות בעיר. "היזהרו", אמרה, "הם מניאקים אמיתיים – מחייבים בסכומים עם תוספת אפס או שניים למספר, מכים נוסעים שמעיזים להתווכח… הכי טוב יהיה, שתשמרו מהם מרחק". וכך עשינו.

למעלה משנה חלפה, מאז ראיתי את יונית לאחרונה – במהלך אירועי "אוקטובר השחור" שהתה בפראג, לרגל הפגנות אנטי-הגלובליזציה, ולאור תמונתו, של מוחמד דורא, החליטה, שלא לחזור עוד ארצה. לעולם. השתלבה לה בקהילת האמנים, של סֶנְטֶנְדְּרֶה ושל בּוּדָאפֶּשְׁט, ואף למדה כבר הונגרית שוטפת – ובל יהא הדבר קליל בעיניכם! בימים אלה, אגב, התקדמה כבר בלימודי השפות הסלובקית והצ'כית, ואף החלה ללמוד, את שפתם של בני-רוֹם. מקץ נסיעה ארוכה, אך נחמדה, צפונה במטרו הבודאפשטאי, מכיכר דֵּאָק ועד לתחנה האחרונה, הגענו לדירתה שבאוּיפֶּשְׁט ("פשט החדשה"), "פרבר" בלוקים, בעל מראה סובייטי. "היי!" קראה יונית לעברנו מן המרפסת, ומיהרה לרדת בריצה במדרגות. התחבקנו בעוז. "וואלה, התגעגעתי אלייך כל-כך, לילי"… מלמלה יונית אל תוך שערותי, משפשפת בערגה את אפה באפי. החלפנו נשיקות ואז הרפתה יונית את חיבוקנו ואמרה, "יאללה, בואו למעלה. קפוא כאן"…

"דירה נחמדה", העירה מירה, ויונית חייכה בסיפוק. "כן, אה? מצאתי אותה ממש במציאה… בקושי מאה דולר לחודש, עם מסים. והקטע הכי טוב היה, שבעלת-הדירה – קשישה חולנית – ביקשה ממני, ברגע ששמעה שאני ציירת, שאקשט כאן 'כראות עיני'… ועיניכן הרואות!" בחורה זרה, בת-גילה של יונית, הגיחה מן המסדרון אל הסלון. "היי, גּ'וֹרְגִּ'י", פנתה אליה יונית – באנגלית, כמובן – "בואי, תכירי את אחותי וחברותיה – חברות, זאת גּ'וֹרְגִּ'ינָּה מוִּיסְקוֹנְסִין –" "אָרְקֶנְסוֹ", הפסיקה אותה ג'ורג'ינה, בחיוך שובב – מייד הבחנתי, שמשחק זה מתנהל ביניהן לא מהיום. "מאַיוֹבָה, ארוסתי ואשתי לעתיד!" קראה, והן התחבקו קלות. "וואו, מתי החתונה?" שאלתי בחיוך קל, לוחצת את יד אהובתה החדשה של אחותי הגדולה. "ברגע שיאשרו נישואין חד-מיניים בהונגריה; או באיזושהי מדינה בסביבה שלנו פה". השיבה ג'ורג'ינה. "הימור שלי – ביוגוסלביה", אמרה מירה, שלחצה כעת ידיים עמה. "למה דווקא?" תהתה דינה. "פשוט, כי שם הם מעוניינים במיוחד להצטייר עכשיו כליברליים וזה", הסבירה מירה. "לאלה יש עכשיו חבר יוגוסלבי", הערתי, ויונית אמרה, "טוב – איפה שלא יהיה. אכלתן כבר ארוחת-בוקר?"

אחרי הארוחה ומנוחה קצרה נסענו חמישתנו למרכז העיר, ירדנו בתחנת המטרו של רחוב אָרַנְי יָאנוֹשׁ ויונית שאלה, "או קיי, עכשיו – מה אתן בוחרות: חנויות ספרים, בתי-קפה, סיור בכנסיה או טיול לאורך גדת-הנהר?"

כמובן, כולנו בחרנו בגדת-הנהר – הספרים והכנסיה יהיו אידאליים לשעה מאוחרת יותר. ישבנו על ספסל במזח סֵצֶ'נְיִּי ויונית וג'ורג'ינה פתחו בהתנשקות ארוכה, בעוד אנו בוהות ביפי נהר הדנובה הכסוף, הזורם לו חרש בשלווה – ג'ורג'ינה אמרה, שדווקא ראתה אותו כחול פעם, בסביבות השעה שש לפנות-ערב, באחד מימי ראשית-הקיץ – ונהנות מן הרוח הסתווית, המלטפת והקרירה. פה ושם עברו אניות טיולים, עם דגלים הונגריים, גרמניים, רומניים, אוקראיניים…

"אז מתי נפגשתן?" שאלתי את ג'ורג'ינה, והיא השיבה, "מייד כשהגעתי. זה היה, בזכות יד-המקרה – בדיוק ניגשתי לקנות צבעים בחנות אחת בנְיוּגָּטִי טֵר, לא הרחק מכאן, כל-כך נדלקתי, על מה שראיתי פה. וגם יונית הגיעה לשם, באותה מחשבה עצמה, ו"… השתיים אבדו בשנית זו בתוך פיה של זו.

ג'ורג'ינה היא אחלה בחורה, באמת. דיברנו קצת אחר-כך, והיא סיפרה לנו על ביתה – איזו עיירה נידחת, אי-שם בארקנסו שבאמריקה, עם בני-משפחה כמו בכל הסרטים על ה"בַּיְיבֶּל בֶּלְט" – כל המדינות הסופר-פוריטניות האלה, עם הקואליציה הנוצרית ופולוול וביוקנן… "תארו לעצמכן", אמרה, "בשנה האחרונה שלי בתיכון, כשאמא שלי שמעה, בפעם הראשונה, שלא רק שגמרתי עם החבר הקודם שלי – שהיה, יענו, 'שידוך טוב', גם אם אהבל מקצועי – אלא גם לפחות שלושים איש ראו אותי מתנשקת עם בת אחרת – היא נכנסה להלם פוגעני של-ממש. לקח לה חמישה ימים תמימים, להיות מסוגלת אפילו להגיד את המלה 'לסבית' בלי להצטלב! וזה אחרי כל השיגועים, שאחותי הגדולה עשתה לה, בזמנו". חיוך רחב התפשט על פניה. "אני מבינה, שהיא הצביעה לבוש", חייכה דינה. "הו, על בטוח! כל כמה, שניסינו אחותי ואני לטרטר אותה, שתצביע – אם לא לניידר, אז 'לכל הפחות' לגור – לא עזר. גור זה אצלה קלינטון, קרי מוניקה, ואילו ניידר – בכלל, מתקשר ל'הוויה הנוראה', של הפגנות אנטי-הגלובליזציה-סקס-חופשי-סמים-זנות… וכולי וכולי וכולי, על הדרך המובילה הרחק, הרחק ממקדשי נשמתו של גואלנו הקדוש, האל החי ג'יזוס כרייסט!!" צחקה. השתיים התנשקו קלות, ודינה שאלה-קבעה, בחיוך קל, "טוב, אז אני מבינה שדתיה את לא". צחקנו. "לא, האמת היא שהיא דווקא סוגדת", אמרה יונית, מחייכת אף-היא – וג'ורג'ינה אמרה, מבטה מצועף ומחוייך, "לאלה מאָבָלוֹן" חיוך ערמומי הופיע על פניה של דינה. "היי, אמרי לה, מה זה 'אלה' בעברית!" "או מוטב", הצטרפה גם יונית לחיוכה, "מי זאת אלה, בכל שפה שהיא"…

 

*

 

באותו ערב, לאחר זֶּ'רְבּוֹ ולא פחות משבע(!) חנויות-ספרים למיניהן לאורך שדרות המוזיאום, קַארוֹי ואָנְדְּרָאשִּׁי, רבצנו חמישתנו בטשטוש-חושים נפלא ונהדר, שנגרם, בעיקר, הודות לספגטי הממלא, הנפלא והכבד עד-מאד, שג'ורג'ינה הכינה לאותו ערב.

לפתע צלצל הטלפון – יונית הרימה את השפופרת.

"ג'ורג'ין", קראה כעבור דקותיים, בחיוך מאושר, "בשבילך – זאת מֶגִּי". ג'ורג'ינה מיהרה אל הטלפון. "הלו, מגי? היי!" קראה. "אחותה", הסבירה יונית. "מה – את בהונגריה?!?" קראה ג'ורג'ינה בהתרגשות, ותוך רגע סגרה את השפופרת ב"ביי!" נרגש, פנתה אלינו ואמרה, "יוני – מגי נמצאת בפריהג', היא בדרך הנה!"

 

"רגע, אז את לֹא מארקנסו?" לא הבינה מירי. מרגרט – או, מגי – חייכה. "לא. אתן מבינות", הוסיפה, "כשהייתי בת חודשיים, אימצה אותי משפחה בבוסטון, וזו המשפחה, ש – זו שתמיד הכרתי, כן? עכשיו, כשהייתי בת שש-עשרה אמי גילתה לי, פתאום, שבעצם אני מאומצת". "זה בודאי היה קשה", אמרה דינה, בהשתתפות. "כן, טוב, כמובן, שההלם הראשוני… למזלי, היה לי אז חבר באמת נהדר, שתמך בי לכל אורך הדרך – אתן מבינות, לא כולן לסביות בעולם"… קרצה, בשובבות, לג'ורג'ין, "ואיך שיהיה – באותה עת, במקרה לגמרי, כביכול", "אין מקריות ביקום", העירה מירי, בחיוך קל. חייכנו. "כן, זה נכון – באמת, תמיד מה שנועד לקרות – קורה. אז – באותו זמן, אחי הבכור – אחי הבכור המאמץ, ג'ורג'י – התחיל לצאת עם נערה אחת, דיאנה – אחותה של ג'ורג'ין – שלמדה אתו בייל. ו – תשמעו, לו הייתי קוראת זאת באיזשהו ספר גם אני לא הייתי מאמינה, אבל – בי נשבעתי! – פעמיים נפגשנו, דיאנה ואני, בחלומותינו. ממש, בחלום-הלילה!" "לפני שנפגשתן במציאות, כוונתך??" הביטה בה מירי, נדהמת. "כן! אני יודעת, זה מדהים – אבל, ככה בדיוק זה קרה! ואז, פתאום, ערב חורפי אחד, ג'ורג'י מגיע הביתה עם חברתו החדשה"… "וואו!" קראתי. "ו – ממש, עמדתן זו מול זו ו –" "כן", אישרה מגי, מחייכת לעברי. לבי החסיר פעימה. "וואלה, זה מדהים!" קראה מירי. "באמת – הייתן צריכות לרוץ עם זה לאילושהן תוכניות-אירוח, איזה ג'רי ספרינגר או משהו!" "אוך, פליז!" קראו יונית וג'ורג'ין ביחד. "ספרינגר?!" "או קיי, יאיר לפיד", אמרה דינה. "מי זה יאיר לפיד?" שאלה מגי.

ישבנו באחד מבתי-הקפה במדרחוב ואצי – שהוא, כך נדמה, הנחלת-בנימין של ההונגרים, רק הרבה יותר ותיק ומפואר – שש בנות מאושרות, שותות קפוצ'ינו וקפה אירי ומקשקשות. עלק, מה עוד צריך בחיים??

"ומה קרה אז?" שאלה מירי, בסקרנות מתבערת והולכת. "טוב, מה שקרה אז היה, שכמובן דיברנו המון, דיברנו על המשפחות שלנו, דיאנה סיפרה על ג'ורג'ין, ואמרה שהיתה לה פעם עוד אחות – צעירה מג'ורג'ין בשנה – שנמסרה לאימוץ. אז – השווינו תאריכים, וכשבגרתי מספיק הצצתי, כמובן, במסמכי-האימוץ, ו"… חייכה. "וואו". אמרה דינה. "אגב – את עוד איתו?" שאלתי, מסמיקה קלות. "עם החבר ההוא, שהיה לי?" הנהנתי. "לא, כבר לא. היינו יחד במשך איזה שנתיים, עד שזהו-זה, נגמר. אחר-כך היו לי עוד כמה, אבל לא… נראה, אולי אכיר איזה הונגרי נחמד", חייכה. "תראי אחותי, אם תשתכנעי באיכות-דרכנו"… חייכה אליה יונית מאוזן לאוזן, ברוחב-לב, "שורותינו פתוחות תמיד, לעוד שותפה למאבק"… "לא, תודה!" קראה מגי. "יש חלוקת-עבודה – ואני הסטרייטית והמרובעת במשפחה. ככה יצא"… חייכה אלי.

והלב שלי זינק…

 

אני רוצה להבהיר משהו פה ועכשיו: עד אותו ערב, תמיד – אבל, תמיד ומאז ומעולם – החשבתי את עצמי לסטרייטית גמורה. איפה, מה, שאני אמרוד במשהו? אני?? אני לא הטיפוס לבריקדות, ממש לא. יותר טוב לי להסתדר היטב עם כולם, לחיות חיים סולידיים, שקטים ומאושרים, לגדל ילדים… כשאלה שמעה, בפעם הראשונה, דברים אלה מפי, היא שאלה, בדאגה מבודחת-קמעה, "לילי – יש לך חום או משהו? את בסדר?" אלה היא ממש בקצה השני – מרדנית בנשמה. אצלה, אם פתאום היא והקונצנזוס בקו אחד – קרוב לוודאי, שתשא רגליה ותברח כמה שיותר רחוק. אבל אצלי – אולי זה קשור לביישנות או משהו, אינני יודעת – המצב היחיד, בו אני אוהבת, אבל ממש אוהבת, להימצא בלב אור-הזרקורים, הוא בשעת הופעת בלט כזו או אחרת. אז אני בשמיים, 'ברקיע התשיעי', ממש, כפי שכתב דניאל פעם. כשמריעים לי, בהחלט לא כשיש איזשהו סיכויון, שיגנו אותי במשהו. כזאת אני…

 

אבל, יחד עם כל זאת – כשמגי חייכה אלי, לבי החסיר פעימה. פני האדימו, והייתי בטוחה, שלפחות כולן מסביב הבחינו בזה – לא שהיו צוחקות עלי או משהו, אבל… ובכן, רגשות הם דבר פרטי מאד לדעתי, במיוחד אם הם כאלה, שאינך מצליחה לחוש בנֹח בנוגע אליהם. על כן נשמתי לרווחה, כאשר לא היו שום תגובות מיוחדות ברגעים הבאים – ולעומת זאת, כשג'ורג'ין קרצה אלי כשיצאנו, הייתי בטוחה לחלוטין, שאני מתעלפת… זהו, אם היא ראתה, אז יונית כבר בטח יודעת – במשפחה שלי, כמו שאתם כבר יודעים בודאי, כולנו יודעים לקרוא זה את זה כמו בספר פתוח. וככל שאני אוהבת את יונית, עדיין הצטערתי, באותו לילה, שדני ודני אינם אתנו שם בבודאפשט, שאוכל לספר להם זאת ולשאול בעצתם. למעשה, ידעתי יפה מה היתה עצתה של דני – כמו, כמובן, גם זאת של אלה: לכי על זה! פאק כל שאר העולם, לכי וקחי, השיגי מה שאת רוצה!! וכמו שאני מכירה את דניאל, ידעתי טוב-טוב, שגם הוא ויולי היו נותנים לי עצה דומה.

וכך, באותו ליל, משדינה ומירי נרדמו כבר על המזרנים שלצידי, קמתי בשקט, ניגשתי אל מזרנה של מגי – מצאתיה ערה, בוהה בשלוה בתקרה.

היא חייכה אלי, מכשפת את לבי במבטה הרך. "מה העניינים?" שאלה. נשמתי עמוקות, הנחתי יד אחת על כתפה, ואמרתי חרש, לבי הולם בי בפראות גוברת והולכת, "אני… אני חושבת שהתאהבתי בך".

היה רגע של שתיקה. ואז נשמתי נשימה עמוקה נוספת, גחנתי לעברה ונשקתי לה, רכות, על שפתיה…

והיא נישקה אותי בחזרה.

ידי מלטפת בינות לתלתליה השחורים, וצמד-פיותינו משולבים יחדיו בנשיקת-עגבים סוערת, חשתי בהלמות לבותינו השניים – אשר היו, לפתע, לאחד… ואז הרימה מגי קלות את שמיכתה החמה, מזמינתני בלא-מלים להתכרבל יחד עמה… וחום-גוה הרך נגע בלהיטות-גופי.

ובידיים רועדות, התפשטנו שתינו…

 

הנחתי את שפתיי על שדה הימני ומצצתיו. וזה היה כה טוב…

 

והיא העבירה, את ידה הרועדת, בין שתי ירכיי… ופשקתין, על-מנת לאפשר לה גישה נוחה, אל-תוך-תוכי…

 

ולאצבעותיה האוהבות הקרבתי, באושר כה-רב, את קרום-הבתולין. ואז התנשקנו שוב, ושוב, ושוב…

 

ומשהגיע הבוקר חייכנו זו לזו, התנשקנו שוב, נשיקונת קטנטנה, והיא לחשה לי, שתינו מאושרות הרבה מעבר למלים, "נדמה לי, לילי-ליל, שהתאהבתי בחזרה"…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s