הפרק הראשון בסיפורי "סיפורהּ של דניאלהּ" (נכתב: 1998)

ליטפתי את שיער-ראשו של נֹעַם, מביטה בו בדאגה. "איך ההרגשה?" שאלתי, מעבירה, ברכות, את כף-ידי החמה על ערפו. "קצת יותר טובה", חייך אלי אחי הצעיר בתשובה, עיניו היפות נוצצות. "רוצה עוד תה?" שאלתי ברוך, ומשהנהן חרש הענקתי לו נשיקה לחה על מצחו המיוזע, קמתי, והכנתי לו ספל תה נוסף מתמצית תה הלימון, שקניתי בחנות הקפה והתה הנחמדה ההיא בוורשה, ב"טיול השורשים" שלנו בפולין, בצ'כיה ובגרמניה לפני שנתיים.

"דַּנִּי", שמעתי את קולו הנעים של נֹעַם, מחדרו הקט, "יש משהו שעדיין לא ספרתי לך". מיהרתי אליו. "מה?"

נֹעַם נשם נשימה עמוקה.

"את מבינה", פתח, בהיסוס, "אני… הסיבה שאני מרגיש כל-כך רע עכשיו, היא… זה"… "כן?" "יש ילדה אחת, בכיתה המקבילה"… "והתאהבת בה". השלמתי את דבריו, בחיוך אוהב וקל. נֹעַם הביט בי, בהפתעה גמורה. "איך את יודעת?" שאל, שפתיו היפות נותרות פשוקות קמעה. חייכתי אליו באהבה, מגישה את ידי אל שערותיו ופורעתן קלות, בדבלול של חיבה. "אוה, באמת, נֹעַם!" קראתי בחדווה. "מה, זה חדש בשבילך, שאני יודעת הכל עליך?" גחנתי אליו, נישקתיו על קצה אפו החמוד והתישבתי לצדו, מחבקת אותו קלות. "אז מה הבעיה, בדיוק? רק אל תגיד לי, שאתה מתבייש ממנה"…

אבל, זו בדיוק היתה הבעיה.

קימטתי קלות את מצחי, מהרהרת, כיצד להחדיר די-אומץ באחי הקטן, שלא ירעד למחשבה לנשק מישהי…

לבסוף, משסיים נֹעַם את ספל התה השלישי, פתחתי, מלטפת רכות את שערותיו החומות, הרכות, ובוררת בקפידה את מלותי.

"תגיד", חייכתי אלי באהבה, "איך היא נראית?"

נֹעַם נאנח, בכאב מאוהב. "יש לה שיער חום, ארוך", פתח, עיניו היפות וקולו העדין עוטים, יחדיו, אותו דוק חולמני, שהכרתי כה-טוב אצל דַּנִּי. "עיניים חומות, כמו של איילה… ככה גם קוראים לה, אגב". "שם יפה", הערתי, מהדקת את חיבוקי – השם איילה היה, מאז ומעולם, אחד השמות, האהובים עלי ביותר. נֹעַם חייך אלי, חיוך של מאוהב נואשות. "אלא מה", נאנח בכאב, "היפה ביותר בעולם – כמוה"… "ואתה אוהב אותה מאוד? ברצינות?" שאלתי, מביטה היישר לעיניו – ונֹעַם השיב, מחזיר מבט עמוק אל-תוך עיני: "דַּנִּי – כבר שלשה לילות, שלא ישנתי בגללה".

המצב, בבירור, היה רציני מאוד.

"וניסית לומר לה, לרמוז לה, איכשהו, שאתה מעוניין בה?" שאלתי, מלטפת, קלות, את גבו. נֹעַם נענע בראשו לשלילה. "אני לא יודע, איך", התוודה לפני, בכאב. "זה… אני אילם לידה"…

ידעתי בול למה הוא מתכוון. אילו רק, בכל אותם מקומות, המכונים, משום-מה, "בתי-ספר" (כאילו, שנועדו באמת להקניית השכלה… חנטריש), היו מלמדים, במקום בלה-בלה-בלה-על-שירה-יהודית-בתקופת-הצלבנים-או-מה, איך להתחיל אלה עם אלה ברצינות ואיך להתחבק, להתנשק ולגעת זה בזו, העולם הזה היה, ללא-ספק, נחמד הרבה הרבה יותר.

ואז ידעתי, ללא-ספק, מי תדע לעזור לו ולייעץ לו – עוד יותר טוב ממני. "תגיד", שאלתי, בחיוך קל, "מה דעתך לשאול את אֵלָה? היא ללא-ספק תדע להדריך אותך בנידון". נֹעַם חייך, חושף לראשונה גם את שני טורי שלמות-שיניו היפות. "נידון, כן"…

בדיחה משפחתית; תבינו הכל מאוחר יותר, בעוד לא הרבה עמודים, אל-דאגה.

אֵלָה היא גזעית. אתם יודעים, למה אני מתכוונת? היא, אולי, הנערה הכי קוּלית, שהכרתי אי-פעם. באמת, אני ממש גאה בה. זה קצת מורכב לתאר אותה, כי יש בה המון ניגודים, שעלולים גם לבלבל לפעמים, אבל… ובכן, אספר לכם עליה קצת, ואז בטוח תבינו בול, למה אני מתכוונת כשאני אומרת עליה, על אחותי הצעירה והחמודה, היפהפייה והשובבה, שהיא "הכי קולית בעולם".

קודם-כל, היא "זרוקה" מאוד – תמיד הולכת עם ג'ינס קרועים, טי-שירט'ס גזורות בכל-מיני מקומות מוזרים וחושפניים, עגיל באף, וקעקוע קטן על הכתף – ובתוך הבית, לפעמים נוטה לוותר על בגדים לחלוטין, או כמעט לחלוטין (ואני תמיד איתה בזה – נודיזם זה כזה כֵּיף!!). היא בפירוש האחרונה, ששמה, בכלל, על אופנה, או באופן-כללי על מה אנשים, כאלה או אחרים, חושבים עליה – היא נוהגת לומר, "אני חיה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים; אז למה צריך בכלל להזיז לי, מה איזשהו אהבל כזה או אחר יעביר, בקִבולת המינימלית של השכל שאין לו? שיחשוב מה שהוא רק רוצה-סלאש-מסוגל; אני, בינתיים, אכייף ואהנה, כמה שרק יתחשק לי".

 

זוהי אֵלָה, בקצור נמרץ – אף-פעם לא שמה על אחרים. אבל היא בפירוש לא "אגואיסטית", או "אגוצנטרית", או משהו נורא שכזה – ההיפך הַמֻּחְלָט!! היא ולִילִּי, ליתר-דיוק (אחותנו הצעירה – אל-דאגה, עוד-מעט תכירו את כולנו; אנחנו משפחה גדולה…). תמיד אתה יכול להיות בטוח, שהן יסייעו לך בכל, אם רק תבקש את עזרתן. עוד שני דברים, המאפיינים את שתיהן, הם נטייה להתיידד, אוטומטית, עם כל מי, שהן פוגשות – ולא משנה בכלל, מה ומי – ובטחון-עצמי מלא, ואצל אֵלָה – גם לחלוטין בלתי-מנוצח.

אבל לעלות לאֵלָה על העצבים, לא משנה, בכלל, במה… ובכן, יש דרכים רכות יותר להתאבד. ביליב מי, או. קיי?

והיא פשוט מאוהבת ברעיון, של לקחת סיכונים – רק להבהרת-העניין, בארון שלה תלויות חולצות עם כתובות כמו, "נראה אותך נוגע בי – לא פוחדת ממך!" (פעם אחת היא כבר כמעט נאנסה, כשהלכה בגן חשוך בפאתי-העיר, רק עם החולצה הזאת מעל למותניה, ואיזה אידיוט אחד החליט, שבא לו למשש את חזה בניגוד לרצונה; האידיוט דנן בילה, אחר-כך, שבועיים בטיפול נמרץ… יהא זכר-פינו – ברוך…), "באור אדום – חצה רק בריצה!" ו"מוטב לגמור ברגע את החיים, מאשר לפחד אפילו רגע".

כי זוהי אֵלָה.

לִילִּי, לעומת-זאת, היא עדינה מאד ותמימה – לפעמים במידה מפתיעה. היא מסוגלת, למשל, לפתוח בשיחה עם זר גמור ברחוב, רק מתוך הסקרנות שבדבר, ולעולם לא תעלה על דעתה לחשוד במישהו. את אֵלָהּ זה משגע לפעמים. "באמת, לִילִּי", היא קוראת, כשמגיעים מים עד נפש, "רוב בני-האדם הם חלאות, זבל! את לא יכולה, פשוט לא יכולה, לתת ככה אמון מוחלט בכל חלאה!" "רגע, אֵלָה – מי את, שתגידי ללִילִּי מה היא יכולה לעשות ומה לא?" מתערב דַּנִּי בשיחה (הוא אחינו הגדול – מבוגר ממני באחד-עשר חודשים, כך, שהוא דַּנִּיאֵל, ואילו אני – דַּנִּיאֵלָה; רק אל תתבלבלו, כן?). "אני אחותה הגדולה! ואני אמורה לפחות לשמור עליה, בהתחשב בעובדה, שאף-אחד מכם אינו מטריח את עצמו לעשות זאת!" מתפרצת עליו אֵלָה, הלוחמת האמיצה (ובעלת חגורה שחורה דן 4 בקרטה – אלופת-העיר!).

לִילִּי מחייכת לעברה, ברוך מבוייש, כמו תמיד. "אֵלָה – באמת, תודה, אבל – אני כבר לא ילדה"… "את ילדה, עד שאני אקבע אחרת". קוטעת אותה אֵלָה, נחרצות.

ולך תתווכח איתה.

אָלֶכְּס תמיד מנסה – עוד כשכולנו היינו ילדים, הכיף הכי גדול שלו היה להתגרות באֵלָה, בכל אמצעי שרק יעלה בדעתו, ולראות, עד כמה יוכל להלהיט אותה, לפני שתתפרץ.

וזה אף-פעם לא לוקח הרבה (אם-כי, מאז נסע אָלֶכְּס למזרח לפני חודשיים – הודו, תאילנד, בורמה וכיוצא-באלה – אֵלָה מודה, דווקא, שממש חסרות לה כל ה"השתוללויות" הללו איתו…).

"באמת, אֵלָה", הוא אומר, "הרי, אם לִילִּי היא עוד ילדה, את עוד תינוקת; כאילו, היא הרבה יותר מבוגרת ממך, מבחינת בריאות נפשית"…

בשלב הזה, אֵלָה כבר בועטת בו.

אבל, מכיוון שגם אָלֶכְּס אוהב לקחת סיכונים (הם די-דומים בנקודה הזאת), הוא ממשיך, ומציע לה מוצץ.

בנקודה הזאת, אֵלָה בדרך-כלל מזנקת עליו, לעשות בו שפטים.

אבל גם לאָלֶכְּס יש איזשהו מושג, בהחלט לא מינימלי, בג'ודו ובקרטה.

וכך הם מתגלגלים השניים, מכים ובועטים ונושפים ומתנשפים, עד שלבסוף, כעבור מספר רגעים, מתייצבת אֵלָה מעליו ואומרת, אדומה ומשולהבת, קרת-רוח וסוערת בעת-ובעונה-אחת, "הפעם עוד ריחמתי עליך. הפעם".

כי אלו הם אָלֶכְּס ואֵלָה.

דַּנִּי הוא רומנטיקן. באמת, רומנטיקן מהסוג, שכמעט-כמעט פס מן העולם. לדוגמא, הוא תמיד פותח לפני כל נערה – אפילו לפני! – את הדלת, כמעט תמיד מדבר אלינו ברוך (ובמיוחד אל לִילִּי, שממש מעריצה אותו, בכל נפשה ומאודה, ומאז ומעולם), ויוּלִּי – חברתו הקבועה מזה ארבע ורבע שנים – סיפרה לי, שהוא הבחור העדין, המתחשב, הרגיש והמבין ביותר, שהכירה מעודה.

ועל-כל-פנים – אני יודעת זאת בעצמי. תמיד ידעתי, כבר בהיותנו ילדים רכים. כבר מתקופת הגן ידעתי, מכלי ראשון, שדַּנִּי יהיה הנפלא במאהבים. וצדקתי, כמובן – אין מאהב טוב ממנו, בעולם כולו…

 

טוב, מלבד זאת יש לנו גם שתי אחיות גדולות, הדרות כבר מחוץ לבית – דָּנָה, אחותנו הבכירה, היא סטודנטית למשפטים, המתמחה בהגנה על עובדים מנוצלים כנגד מעסיקיהם הנצלניים, ופעילה מאד ב"חד"ש" בתל-אביב (בכל דקה פנויה), והיא גם היחידה מאתנו שכבר נשואה – ליְהוֹרָם (גם הוא סטודנט – לפילוסופיה). הם שניהם פשוט אדירים – גם אם "אדומים" קצת יותר-מדי לטעמי… מעולם לא הלכתי יותר שמאלה, מן "האגף המתון" של "השומר הצעיר", ורוב תקופת חטיבת-הביניים והתיכון, עברה עלי, בכלל, בצופים (אחלה תנועה!!). גם יוֹנִית היא בקטע של פעילות פוליטית, אבל ב'מר"צ', ב"גוש שלום" וב'קל"ף'. היא, אמנם, עדיין איננה מעוניינת להתחייב סופית למישהי, כפי שהיא מגדירה זאת, אך מתגוררת כבר שנה ורבע עם חברתה, דָּלִית לֵוִינְסְקִי, בלב תל-אביב, מרחק שניונת הליכה מן הגינה.

לאָלֶכְּס, אגב, מעולם לא הזיז מפוליטיקה – הוא בדעה, שהדבר החשוב ביותר עלי-אדמות הוא להנות מן החיים, ולעזאזל מחר – ואין אלהים בלעדי האופנוע שלו (של אָלֶכְּס!). ולי ולדַנִּי קצת קשה לפעול במשהו, כי שנינו "מחויילים" – דַּנִּי הוא סרן בחיל-הים, ואני סג"מית בחיל-האויר (הראשונה במחזור!). אֵלָה באה, פה ושם, לפעילויות של "נוער שלום עכשיו", אבל ללִילִּי ממש אין זמן, בתור היפהפייה, החמודה, הנפלאה והמוצלחת ביותר, ברקדניות-הבלט שקמו מעולם… והיא כזאת – מאי וורד!!

ולנֹעַם אין – כרגע, לפחות – שום ענין בפוליטיקה.

ולהשלמת התמונה המשפחתית אציין גם, שיש לנו חתלתולה קטנה וסוּפֶּר-מְתֻקָּה – קוֹטִינְקָה, אם-כי נֹעַם, לִילִּי ואני מכנים אותה "חַתְּמִיצִי" – זאת, על-פי האופי שלה היא חתחתול (החבר של גרגמל); ולפי הפנים התמימות – מיצי…

אז עכשיו אתם כבר מתחילים להבין, לאן נפלתם???

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s