הפרק הראשון בסיפורי "2008: מלחמת-השחרור האדירה של הנפש" (נכתב: 2008-2009)

היה זה בקר חם, באפן בלתי-רגיל, בבירה בֵּאוֹגְּרַד, המכונה גם בֶּלְגְּרָד. אֵלָה ויוּלִּי פסעו, נרגשות מכדי להיות עייפות, מעל לנהר הדנובה הרחב.

"אז את אשכרה גמרת איתו – לגמרי? את כל העניינים המשפטיים, גם?" שאלה יוּלִּי את גיסתהּ, ברגש ובחום.

"טוב, לא במאת-האחוזים, כמובן", הסבירה אֵלָה, "האמת, לו זה היה תלוי רק בו, כבר היינו גומרים הכל בטוב – אבל אמא שלו, ודודו, ודודתו… את מתארת לעצמך", פנתה, נרגשת, אל-עבר בת-שיחה, "שהיצורה הזאת אשכרה אמרה לי בפרצוף, 'אני מההתחלה לא רציתי, שדַּנְיוּשְׁצְ'קָה שלנו יתחתן עם איזו אוהבת-אלבנים ארורה'! ושתביני – היא גם נראית כמו מירה מרקוביץ', כן?" "מי זאת מירה מרקוביץ'?" שאלה יוּלִּי. "אשתו של מילושביץ' ימח-שמו, הרוצח הארור ההוא – והיא גם תמכה בו!!! שתביני – פתאום תפסתי את עצמי וחשבתי לי, 'קיבינימט, מה לעזאזל חיפשתי בקרב הכנופיה הנתעבת והמזורגגת הזאת, הא? תומכים ברצח-עם לכל המוסלמים באשר-הם, סקסיסטיים בטירוף… שתביני, יוּלִּי – פתאום הרגשתי, כאילו ישבתי באיזו ועידה, של מועצת רש"ע הדוסית במרכז הרב ימח-שמם, שיישרפו אמן!!! בְּלַאט!!!" עיניה, הירוקות והיפות, רשפו בלהט עז.

יוּלִּי חיבקה, בעוז, את גיסתה הנסערת. "בסדר, את גמרת איתם עכשיו אֵלָתִי… הילדות, הרי, יהיו אצלך. החווה? שתישרף אמן!!! נכון או לא?" חייכה אל הבחורה הצעירה באהבה. ואז, לפתע…

אף-אחת מהן, לא ממש "תכננה" זאת, אבל – איכשהו – בדרך כָּלְשֶׁהִי – זה, פשוט מאד, קָרָה. בדרך טבעית לחלוטין, התקרבה מעט יוּלִּי לאֵלָה, לאחותו הצעירה, של בעלה ואהובה, חיככה, רכות, את אפיהן הנשיים והענוגים זה בזה

ושני פיותיהן נפגשו.

 

שתי הנשים הצעירות, בהירות-העור ויפות-התואר, השריריות והחטובות – אשר כל הלידות שעברו, רק ייפו עוד ועוד את נשיות-גזרתן ומילאוה – ננעלו בנשיקת-אהבים לוהטת, לשונותיהן מתלפפות האחת על-גבי רעותה, גוויהן הנאים נעולים בחיבוק עז, בצמד-פותיהן פורחת לחלוחית, אשר כדבשא דשמיא טעמה וכריחות-פריחת-עצי-פרדסי-עמק-הטל ריחה…

"אני אוהבת אותך", נאנקה יוּלִּי, מבעד לגיפופי-הצטרפות-פיותיהן, בכור-המצרף של טוהר-התשוקה, "דַּנִּי הוא אחלה – אבל, אין כאהבתי לך… אותך, רק אותך תמיד רציתי אֵלָה… רַק אוֹתָךְ!!!" "ממתי?" ניתקה אֵלָה את-נשיקתן, המומה. "מרגע שנפגשנו לראשונה. כל השנים האלה". "ומה עם דַּנִּי?" "הוא כיפי ונחמד, אני אוהבת אותו אבל – לֹא כָּמוֹךְ!!"

אֵלָה לטשה בגיסתה מבט נסער – לתוך שנייה הרת-עולם אחת, נתקבצו ונתאפסו לפתע, גם עתיד וגם עבר.

 

ואז אֵלָה נישקה את גיסתה, את חברתה ואהובתה החדשה, כפי שלא נישקה עוד שום גבר מעולם: בתאווה ובתשוקה אמיתיות. והיא ידעה: זהו-זה, נגמר. לעזאזל עם דַּנִּי אחיה – ככל שאהבה אותו – לעזאזל הכל: ביוּלִּי, אִשְׁתּוֹ, היא כעת הִתְאַהֲבָה.

 

*

 

לשונה של יוּלִּי למדה, בלהט שקדני, את כל נבכי-פות-גיסתה, בעוד אפה הנעים מקפיד לעסות, בנאמנות מוחלטת ובגאונות מלאה, את דגדגן-אהובתה…

השתיים שכבו במיטה יפה וחמה, בצימר רומנטי בלב הרי האלפים הדינאריים, בקרואטיה ליד גבול בוסניה-הרצגובינה, מהלך שתי שעות נסיעת-רכבת מסְפְּלִיט. בחדר הסמוך, נמו שלוש בנותיה הקטנות של אֵלָה את שנתן – כי היתה השעה ארבע וחצי לפנות-בקר.

ובינתיים, התקרבה אמן, יותר ויותר, לאורגאזמה המלהיבה ביותר, שידעה מעודה. בכל עשרים ושבע שנותיה, אף לא חלמה האשה הצעירה, כי יכולים יחסי-מין להיות מלהיבים כל-כך – תמיד אהבה מין, כמובן, אף חוותה תענוגות לסביים פה ושם, בתיכון ובאוניברסיטה, אולם – מעולם, לא ידעה, מעולם אף לא חלמה, תענוג מיני מושלם ושמיימי מהו. מעבירה את כף-ידה, עדויית-הרוק, על שתי פטמותיה הזקורות, נאנקה אֵלָה כמעט עַד-שָׁתֶק, עד דמעות שוטפות שֶׁל-אֹשֶׁר, מרוב כח-סחיפת-גלי-הלהב, שחצב לו מעון-קבע, בתוך כל מעמקי-מהות-ישותה הצעירה… כי יוּלִּינְקָה, גיסתה ואהובתה, יָדְעָה יָפֶה, מָה היא עושה.

ובעוד לשונה, של הבחורה האתלטית וזהובת-השיער, אוכלת את-פות-גיסתה ואפה מענג, במומחיות כה מושלמת, את-דַּגְדְּגָנָהּ – שלחה אחת מידיה, והביאה קצות שלוש מאצבעותיה, אלי-פי-טבעתה, של-אֲהוּבָתָהּ היפהפייה… ודחפה.

 

וְאֵלָה צָרְחָה… 🙂 🙂 🙂

 

*

 

השעה היתה חמש ועשרים לפנות-בקר, כאשר נשכבו השתיים, זו לצד זו, בשמלות קלילות ושקופות-למחצה ללא דבר מתחתן, על כסאות-הנח במרפסת הצימר, הצופה אל הים האדריאטי התכול. עורן החיוור בהק, קמעה, בזהר-של-בריאות, פטמותיהן עודן זקורות, ליבותיהן מוסיפים בהשתלהבות לפעום.

"אז מה נראה לך", שאֵלָה יוּלִּי, מלטפת, רכות, את שערותיה, השטניות והארוכות, של גיסתה=אהובתה. "תחזרי לארץ, או תישארי באירופה?"

"מה יש לי לחפש בארץ"… שאלה=ענתה אֵלָה, "טוב, כמובן – משפחה, חברים, שפה… אבל – לא י'דעת, שמונה השנים האלה, קודם באנגליה ועכשיו בסרביה, די פקחו לי את העיניים. זה ממש לא מובן לי, איך הסכמתי, בכלל, אי-פעם להתגורר ב'מדינה', שהיא – בפשטות – בית-כלא אחד גדול. שבכל כיוון, את יכולה לנסוע גג שעה-שעתיים – וטראח: גבול לפניך. ואפילו עם מצרים או ירדן, אז זה רק כאילו מעבר חופשי – ובפועל, אם אינך חברה אישית, של שימון פרס – אז זה שעתיים של תחקור שב"כניקי, מדוע את רוצה לנסוע בכלל… כאילו, שהרצון במרחבים והתשוקה לגלות עולם, איננה דבר מובן ונתון מאליו, אצל בנאדם בריא!! באמת – איך אפשר? ואז אני חושבת – פאק, איך אחר-כך עוד מתפלאים, שהישראלים הם צרי-אופקים כל-כך, קרתניים כל-כך – הרי, מַמָּשׁ בכֹחַ חוסמים להם את האופק, מֵצרים להם אותו עוד ועוד!! אז מה הפלא, בכלל, שכל-כך הרבה אנשים, פונים להזריק את אופיום-הש"סניקיות, או חב"ד, או נחמן-גמגמן, העיקר איכשהו לנסות ולברוח?" עיני-אֵלָה חייכו.

"ולא בא לך, כבר, לנסות לפעול יחדיו? לשנות זאת יחד?" שאלתה כהנת-השמש, יוּלְיַאנָה גּוֹלְדְּבְּלוּם-רֻבִּין.

"לא… כבר די-נגמר לי מזה. מתאים לי פי-אלף יותר, לנסות לפעול כאן באירופה, מקום, בו קיימת כבר סצנה אנארכיסטית אמיתית, לא סתם ו'וֹנַא-בִּי'ז, כמו בתל-אביב. האמת, אני די-מתלבטת עכשיו, בין הולנד לסקנדינביה… מה את חושבת? לאן בא לך לנסוע?" חייכה קלות אֵלָה אל-עבר עיני-גיסתה, אובדת ביפי-מעמקי-ים-נשמת-אהובתה.

"אישית, אני נמשכת הרבה יותר לאַמְסְטֶרְדַּאם"… חייכה יוּלִּי, "כמו אז, זוכרת, בסוף 2000"… "אה, ימי הרווקות", 'נאנקה' אֵלָה בנוסטלגיה. "הם חזרו עכשיו, בעצם", קרצה יוּלִּי. "האמת, נראה לי, שגם לדַּנִּי זה מסתדר – את יודעת, בזמן האחרון, ממש לפני שבאתי אלייך, הוא התחיל לזרוק לי אי-אלו רמזים, על כמה מונוגמיה זה מטופש ו'אולד פאשן' וזה"… "וואללה? אחי החנון מתחיל לגלות את הקוּליוּת, סוף-כל-סוף?" העמידה אֵלָה פני-מופתעת. "טוב, תראי", חייכה יוּלִּי, "גם את, גם אני… גם דַּנִּי, אם חושבים על כך… וכמובן אָלֶכְּס… יש עליו הרבה השפעות חיוביות". השתיים חייכו – והתנשקו. "מעניין, אם כך – עד כמה רחוק, הוא יוכל ללכת"… הצטעף מבטה של אֵלָה קלות. "את מתכוונת"… החלה יוּלִּי שאלתה, תוהה, האם ניחשה נכונה. "אני מתכוונת", חייכה אֵלָה, מבטה מצטעף עוד ועוד, "האם יסכים לשקול שלישיה – במסגרתה יעשה את זה, גם עם אֲחוֹתוֹ הַקְּטָנָהּ?"

יוּלִּי הביטה בגיסתה, הערצה אילמת במבטה. "ורק לחשוב", נענעה בראשה קלות, "שכל השנים האלה – למה חיכינו, אֵלָה? למה לא התחלנו לשכב יחד מייד לכשהכרנו?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s