הקטע הראשון בסיפורי "לינץ (נכתב: 1995, נערך: 2004)

קַרְל, בן ה-17 ואחותו אָנָּה, בת ה-16, ישבו על המדרגות הנאות שלפתח ביתם ושוחחו, חרש.

"קַרְל", פתחה אָנָּה ושאלה, "שמעת שגֶּ'ק גּ'וֹנְסוֹן מגיע לעיר להופעה?" "כן, שמעתי. בעוד חמישה ימים". השיב אחיה. "יש לי כבר כרטיסים, ו… טוב, נו, אתה יודע שאין לי כל-כך עם מי ללכת כרגע". חייכה אָנָּה, בעצבות כלשהי. "כן, נכון. הו, היוּרְגֶּן הארור הזה"… "אל תהיה רע". ביקשה אָנָּה. "אני לא רע", השיב קַרְל. "פשוט, אני לא מסוגל לשתוק לבנאדם, אחרי ש… שעשה לך דברים כאלה".

אָנָּה שתקה. כעבור מספר רגעים פתח קַרְל ואמר: "טוב, אני… תראי, את יודעת שאשמח ללכת איתך". אחותו חייכה, ואמרה: "טוב, ידעתי שאוכל לסמוך עליך בעת צרה". "Any time", השיב לה באנגלית, והחזיר לה חיוך.

ולאחר עוד שתיקה קצרצרה העירה אָנָּה, מחייכת קלות: "רק… אל תיפגע אם באמצע אפגוש איזה נער נחמד ואעלם איתו, או. קיי?" "או. קיי", השיב קַרְל, והוסיף: "בסדר – אבל תזכרי שאם את מתחילה לפלרטט עם מישהו, גם אני רואה את עצמי חופשי"… "דָּנִי תהיה שם?" התעניינה אָנָּה, וקַרְל השיב: "אוה, תעזבי את דָּנִי… הנה, היא, דווקא, בדיוק הטיפוסית המתאימה להסתובב עם יוּרְגֶּן". "חשבתי שאהבת אותה". אמרה אָנָּה, בהפתעה קלה. "נכון, אבל בזמן האחרון ראיתי בדיוק מי היא ומה היא. אחרי-הכל, כשמישהי מאחרת באופן קבוע לפגישות – ובצורה רצינית, לא רק חמש או עשר דקות – ולא מבינה בכלל מה לא בסדר, ובנוסף לזה עוד מייחסת חשיבות אלהית ממש לאיפור שלה, כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם… לא הטיפוס שלי, מה אני אגיד לך. ממש לא". "אבל, אולי אתה היית קצת יותר מדי נוקשה, אתה לא חושב?" שאלה אָנָּה. "אולי, אם היית מנסה, קצת יותר"… "לא, אָנָּה". השיב אחיה. "בכל הכנות, אני מאמין שעשיתי כל מה שיכולתי על-מנת לשמר את הקשר הזה. דָּנִּי היא, פשוט… פשוט נערה מאוד לא בוגרת. די-ילדותית, לומר את האמת. אי-אפשר היה אפילו לדבר איתה ברצינות".

מתוך כוונה להסיט את נושא השיחה מאהובים-לשעבר שהכזיבו, שאלה אָנָּה: "תגיד, קַרְל, השלמת כבר את העבודה בגיאוגראפיה?" "אוי, לא!" קרא קַרְל, כתשובה. "שכחתי ממנה לגמרי… תראי, אָנָּה – אני אעזור לך בערב עם האנגלית. תודה שהזכרת לי!" והוא מיהר לעלות לחדרו.

השעה היתה 3:40 אחה"צ – הַשעה המשעממת ביותר של היום כמעט בכל מקום בעולם, ובמיוחד בפרבר הקטן והחדש בו גרו. אולם, אָנָּה אהבה דווקא את השקט הזה, דווקא משום שהיה כה שונה ממה שהכירו עד אז – ניגוד מוחלט לאיזור בית-הספר היסודי והתיכון. ואף-אחד משניהם, כמובן, לא השתגע במיוחד אחרי בית-הספר…

אָנָּה היתה, מה שניתן לכנות, נערה יפה ושקטה. שערה החום גלש לה כמעט עד לכתפיה, מהווה בכך מעין מסגרת תלת-צדדית לפניה, הבהירים והעדינים, ואילו עיניה תכולות-אפרפרות ושקטות כאגם שליו. אולם יחד עם זאת אהבה אָנָּה לעיתים לרקוד כמעט "עד לצאת נשמתה" ועד אשר היתה מוטלת, מתנשמת וחסרת-כל-נשימה על אחד הכסאות שבחדרה – לא היתה נפשה שוקטת. מוסיקת-הריקודים החביבה עליה היתה או "מָדּוֹנָּה", או "מפצח האגוזים" – ולא במקרה. היא גם אהבה מאוד את בְּיוֹרְק – דבר, שהיה משותף לה ולאחיה – קצת את "אֵייס אוֹף בֵּייס", וכמו-כן גם את גֶּ'ק גּ'וֹנְסוֹן, הזמר המהולל אשר היה "מחשמל" מאות-אלפי בני-נוער, מדי הופעה בהופעה.

וכעת, הוא עמד להגיע גם ללִינְץ!

אָנָּה נכנסה בעקבות אחיה לביתם, ועלתה לחדרה להכין שיעורים. בערך בחמש ורבע ירדה שוב, נכנסה למטבח, הכינה לעצמה קפה, הדליקה את הרדיו ומתמכרת למוסיקה, החלה אָנָּה לרקוד לצלילי "What will you tell your dad?". ריקודה נפסק כשנכנס אביה למטבח. "אָנָּה", ביקש, "באמת, כבי את הרעש הזה". "זה 'What will you tell your dad?'". אמרה אָנָּה. "You'll tell your dad, שאת מכבה את זה עכשיו. היה לי מספיק היום במשרד". אמר האב, והיא כיבתה.

"מה קרה היום?" התעניינה, ואביה השיב: "קודם-כל, אַלְבְּרֶכְט היה מוכרח לאבד את החוזה באיזשהו מקום. הרי אמרתי לו: שמור על זה. בחוזה הזה תלוי כל עתידה של החברה. אז כמובן שהבטיח. אבל… טוב, מה היה היום בבית-הספר?" "בסדר". השיבה בתו. "קיבלנו בחזרה מבחן אחד, בהסטוריה… דִּיאָנָה השוויצה כל הזמן בעגילים החדשים שלה, שכמובן כל בית-הספר פשוט חייב לדעת שהחבר שלה קנה לה אותם לכבוד חודשיים ורבע או משהו כזה להיכרות, ושיש בהם יהלומים של איזה עשרים וארבעה קראט, ו… זה הכל, בערך". "אם אני הייתי במקום אותו חבר, לא הייתי מעוניין, שהחברה שלי תספר לכל העולם, מה נתתי לה". חייך האב. "אני גם לא חושבת, שהוא מעוניין… לומר את האמת, מחר היא בוודאי תחזיק את כולנו במשך כל ההפסקה בכיתה, רק בשביל לספר לנו על הוויכוח, שהיה ביניהם בנושא, ויש להניח גם, שהיא לא תעזוב אותנו, עד שנוכל לחזור על כל זה בעל-פה".

"כמה קיבלת במבחן בהסטוריה?" שאל אביה לאחר שתיקה קצרצרה. "נכשל". השיבה אָנָּה. "נכשל? את??" הופתע האב. "כן… אוף, אבא, זה הכל היה בדיוק יום אחרי הפרידה מיוּרְגֶּן. בוודאי, שלא היה לי ראש אז, לכל העניינים האלה של יוֹזֶף השני, מָארִי אַנְטוּאַנֵּטְּ וביטול הפיאודליזם". "בסדר, אבל… לקראת המבחן הבא, אָנָּה, תשתדלי יותר. וחוץ-מזה", הוסיף, "הייתי מציע לך גם, שלהבא תיזהרי מטיפוסים כמו מר פֶּרְסוֹן הצעיר". "אוה, אתה יכול להיות בטוח בכך!" קראה הנערה, ושבה ועלתה לחדרה, להמשיך בהכנת השיעורים. אולי, אם תכין שיעורים היטב כמה ימים, יש לקוות, שהמורות יואילו, בטובן כי רב, להפחית קצת בחשיבותו התהומית, של ה"נכשל" דנן.

ואם לא… אין, בפעם הבאה שיתנו לה לבחור בין הכנת עבודה למבחן, בהחלט תבחר להכין עבודה. לפחות, אז תוכל לבחור לעצמה את שעות-העבודה, את דרכי-העבודה, תוכל למתן השפעות לא-רצויות… לא קשורות… עדיף פי כמה, זאת בלי כל צל של ספק.

ואולי, גם תכין אותה באנגלית… דבר כזה יעשה רושם מצויין – זאת ללא ספק! חבל רק, שאין לה אפילו עשירית מאוצר-המילים, שאמור היה להיות לה, ו… אין, אין. ניתנה האמת להיאמר, אָנָּה פשוט שנאה אנגלית. נקודה. אבל, תמיד אהבה לחלום…

ובעיקר על אהבה…

יוּרְגֶּן לא היה הנער הראשון, שאיכזב אותה קשות. לפניו היו לה עוד שלושה חברים – ומלבד אחד, עם כולם זה נגמר די-מהר, וטוב שכך. אבל יוּרְגֶּן – זה כבר היה השיא!!

בתחילה אהבה אותו, לפני שקרה מה שקרה. נער גבוה, בלונדיני, נאה מאוד… יכול היה להיות נער חלומותיה, והיא האמינה, שאכן, כך יהיה. שבועיים בלבד הכירה אותו, בטרם החלו לצאת יחדיו, ושלושה שבועות בילו יחד. שלושה שבועות נפלאים היו אלה, ציינה אָנָּה לעצמה – זו עובדה. אבל אז, באחד הימים האחרונים של חודש מארס, שוחחו היא ויוּרְגֶּן, וחברה אמר לה לפתע, בחיוך קל: "את יודעת, אָנָּה – לדעתי, לא צריך להחמיר מי-יודע-מה עם אנסים".

אָנָּה לא היתה בטוחה אם שמעה היטב.

"למה אתה מתכוון?" שאלה, והנער השיב: "אני מתכוון לזה, ש… בחייך, בואי נהיה כנים. היום, כל נערה רוצה שיבעלו אותה, זו בושה להישאר בתולה. אז, אם כבר מישהו מתנדב"… הוא חייך. אָנָּה התרגזה: "אוה, איזה שטויות אתה מדבר, יוּרְגֶּן?" שאלה בכעס, והוא השיב לה: "אָנָּה – זה שזה, אולי, לא הכי מוצא חן בעינייך, עדיין לא הופך את זה לשטויות. והרי, ככה זה"… "לא, זה לא!" קראה אָנָּה, "ממש ממש לא – ותפסיק כבר לברבר שטויות, כי זה בול מה שאתה עושה עכשיו". "מזל שלא תמיד, לדעתך"… אמר יוּרְגֶּן, ואָנָּה השיבה: "אני באמת כבר מתחילה לפקפק".

ואז שאל אותה יוּרְגֶּן, לא כועס במיוחד כמו שהיה נרגש: "תגידי לי, אָנָּה – בסתר-ליבך, לא מתחשק לך לפעמים"… "לא!!" קראה אָנָּה, משהבינה למה התכוון – ויוּרְגֶּן השיב, מחייך קלות ומתחיל להתקרב אליה, "ואני דווקא חושב שכן".

בשלב הזה, כבר לא יכלה אָנָּה לעצור בעד עצמה. "לך לעזאזל!" צעקה עליו. "לך, אני כבר לא רוצה לראות אותך!" שיחתם, אגב, התנהלה בביתה של אָנָּה. "אבל, לי נראה דווקא שאת ממש-ממש רוצה את זה – ורק מתביישת להודות, גם לפני עצמך"… חייך הנער שאהבה – לפחות עד עכשיו. והוא שלח את ידו, ותפס אחד משדיה הנאים…

ואז החטיפה לו אגרוף. ממש, אגרוף, בלסתו השמאלית.

לרגע אחד היה המום.

והרגע הזה הספיק. משום שבדיוק אז נפתחה הדלת, ואביה של אָנָּה עמד בפתח.

מעולם, לא תיארה אָנָּה לעצמה עד כמה תשמח לראות את אביה – ועוד בעיצומה של פגישה עם יוּרְגֶּן. "אבא", רצה אליו, מנסה לשווא לעצור את דמעותיה, "תעזור לי… הוא"… האב שלח מבט חד אל יוּרְגֶּן. "מה אתה עושה, בחור?" שאל – ויוּרְגֶּן אמר: "אה, הבת שלך משחקת אותה קשה להשגה… שום-דבר רציני, באמת".

אָנָּה לא האמינה למשמע-אוזניה. אלוהים אדירים, חשבה בליבה, הוא בֶּאֱמֶת אידיוט.

אביה היה פחות המום ומהוסס. "הסתלק מכאן". פקד עליו. "אבל"… ניסה יוּרְגֶּן לערער על ההוראה – ואז הסבה אָנָּה את פניה לעברו, וצרחה עליו: "'סתלק!!"

בלית-ברירה, ובלב דואב, פנה יוּרְגֶּן, אבל וחפוי-ראש, והלך.

ואָנָּה החזירה את פניה לאביה, שחיבק אותה בעוז – ובכתה, בכתה, בכתה…

וכך נסתיימה לה פרשיית-האהבים האחרונה בחייה של אָנָּה – ומי יודע, אם יהיו עוד, ואיך, ומתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s