פתיחת סיפורי "דּוֹלְיַאנְדּוֹרָה" (נכתב: 1992)

היה בוקר.

השחפים קראו והצטווחו ממעל, בעודם חגים מעל לחוף. דּוֹלְיַאנְדּוֹ נעור משנתו, התהפך על החול הרך, והניח לקרניה החמימות של השמש ללטף את עור-פניו. מראהו היה מראה רגיל, פחות או יותר, לגבי נער כבן ארבע-עשרה שנה: עורו בהיר, שערו שטני, הנוטה במעט לחום, פניו רגילים, מחוסרי כל תווים מיוחדים, ועיניו, שהיו עצומות כעת, היו ירוקות עזות.

הוא פקח את עיניו, והביט סביבו, נדהם. לא שם היה אתמול בערב! האם עדיין חולם הוא? הוא קם מיד, בקפיצה, ונעמד. הרי, אתמול בערב נרדם בכסא-הנוח שבחצר-ביתו, המרוחק למעלה ממאתיים מילין מחוף-הים! איך הגיע הנה?

הוא הביט לחול, שעליו שכב, וראה כי ממש לידו, נצבו מאכלים רבים ומשקאות, ארוזים בסל-נצרים גדול. ואיך זה הגיע הנה?! גם על כך, לא היתה לו תשובה.

הוא החל להסתובב במקום, ולפתע ראה, כי כל לבושו היה רק מעין חצאית-עור קצרה, שהיתה הדוקה במותניו, וכסתה אך ורק על איזור-חלציו. מה, בשם אלהים, מתרחש פה?!

 

על כל פנים, הוא מיהר לים, שהיה שקט באופן בלתי-רגיל – שהיה יכול אף להפתיע את דּוֹלְיַאנְדּוֹ, אלמלא היה מופתע הרבה יותר מדברים מוזרים פי-­כמה – ומימיו, החלקים לחלוטין, נצצו כראי שקוף וזך. הוא נכנס אליהם – והם אף לא היו קרים! למן המגע הראשון שלו עִמם, הם היו נעימים, ולטפו את עורו החשוף. הוא פשט את "חצאיתו", השליך אותה לחוף, ועירום מכל בגד נכנס למים.

חוץ ממנו, ומהשחפים אשר ממעל, לא היתה שם נפש-חיה אחת. חוץ ממנו ומהשחפים, היה החוף כולו, לכל מלוא-העין, ריק לחלוטין! כולו שלו!

ולא היה אף לא גל אחד, בכל הים כולו. הוא הסתכל בשמיים, וראה, כי לפי השמש השעה היא בערך שבע בבוקר, בהתחשב בעובדה, שלפי הטמפרטורות הנעימות היה זה, ככל-הנראה, שיאו של הקיץ.

 

לאחר ששהה במים כארבעים דקות, שוחה לכאן ולשם, הרגיש לפתע דּוֹלְיַאנְדּוֹ כי הוא רעב. הוא חזר לחוף, לבש את חצאית-העור שלו, והחל נובר בסל.

לא היה דבר אחד, האהוב עליו, שלא נמצא שם, וכל מה שהיה שם, היו אלה המאכלים האהובים עליו ביותר!

 

איך, למען האלהים, התרחש הכל?

 

אך הוא לא ידע את התשובה לשאלתו זו. ומאחר ולא ידעה, החליט שלא להמשיך עוד בתהיות, אלא פשוט לקבל הכל כמובן-מאליו. והוא היה מאושר.

 

לאחר שסיים את ארוחת-הבוקר שלו, פשט את חצאיתו, וירד שוב למים. הפעם החליט לשחות לעבר מטרה מוגדרת: קדימה. איכשהו ידע, שעמוק יהיה הים ככל אשר יהא, לא תשקף לו סכנה כלשהי. והוא היה שחיין מצוין.

הוא שחה הרחק, קדימה, תוך שהוא תוהה מה ימצא שם, אם בכלל. הוא שחה ושחה במשך שעות רבות, ולא הרגיש כל עיפות בשריריו. אלמלא הדבר היחיד, אשר התעייף ממנו דּוֹלְיַאנְדּוֹ, היה להתפלא ולתהות, היה עושה זאת גם הפעם. אלא, שגם זאת קיבל כמובן-מאליו.

לאחר ששחה במשך שעות רבות, הגיע לאי כלשהו, אי-שם במרחק רב מאוד מהחוף "שלו". והוא עלה על חופו.

ושם, לא היה דּוֹלְיַאנְדּוֹ היחיד.

 

*

 

היה בוקר.

השחפים קראו והצטווחו ממעל, בעודם חגים מעל לחוף. דּוֹרָה נעורה משנתה, התהפכה על החול הרך, והניחה לקרניה החמימות של השמש ללטף את עור-פניה. היא היתה יפהפיה: עורה בהיר, שערה בלונדי עם נטיה קלה לחום בהיר, פניה בעלי תווים עדינים, שפתיה האדומות לא דקות ולא עבות, ועיניה כחולות-כהות.

היא פקחה את עיניה, והביטה סביבה, נדהמת. לא שם היתה אתמול בערב! האם עדיין חולמת היא? היא קמה מיד, בקפיצה, שערה הארוך מתרומם מעט, ונופל שוב על גבה, ונעמדה. הרי, אתמול בערב נרדמה בכסא-הנוח שבחצר ביתה, המרוחק למעלה ממאתיים מילין מחוף-הים! איך הגיעה הנה?

היא הביטה לחול, שעליו שכבה, וראתה כי ממש לידה, נצבו מאכלים רבים ומשקאות, ארוזים בסל-נצרים גדול. ואיך זה הגיע הנה?! גם על כך, לא היתה לה כל תשובה.

היא החלה להסתובב במקום, ולפתע ראתה, כי כל לבושה היה רק מעין חלק-תחתון רחב של בגד-ים, שהיה הדוק במותניה, וכיסה רק על איזור­-חלציה. כל שאר חלקי-גופה היו חשופים. מה, בשם אלהים, קורה פה?

 

על כל פנים, היא מיהרה בצעד מהיר ובוטח, שערה מתנופף על גבה, לים, שהיה שקט באופן בלתי-רגיל – שהיה יכול אף להפתיע את דּוֹרָה, אלמלא היתה מופתעת הרבה יותר מדברים מוזרים פי-כמה – ומימיו, החלקים לחלוטין, נצצו כראי שקוף וזך. היא נכנסה אליהם – והם אף לא היו קרים! למן המגע הראשון שלה עִמם, הם היו נעימים, וליטפו את עורה החשוף. היא היססה, ולפתע בתנועה של החלטתיות העזה ופשטה את לבושה היחיד, השליכה אותו לחוף, ועירומה מכל בגד נכנסה למים.

חוץ ממנה, ומהשחפים אשר ממעל, לא היתה שם נפש-חיה אחת. חוץ ממנה ומהשחפים, היה החוף כולו, לכל מלוא-העין, ריק לחלוטין! כולו שלה!

ולא היה אף גל אחד, בכל הים כולו. היא הסתכלה בשמיים, וראתה כי לפי השמש השעה היא בערך שבע בבוקר, בהתחשב בעובדה שלפי הטמפרטורות הנעימות היה זה, ככל-הנראה, שיאו של קיץ.

 

לאחר ששהתה במים כארבעים דקות, שוחה לכאן ולשם, הרגישה דוֹרָה לפתע כי היא רעבה. היא חזרה לחוף, לבשה שוב את ה"בגד" שלה, והחלה לנבור בסל.

לא היה דבר אחד, האהוב עליה, שלא נמצא שם, וכל מה שהיה שם, היו אלה המאכלים האהובים עליה ביותר!

 

איך, למען האלהים, התרחש הכל?

 

אך היא לא ידעה את התשובה לשאלתה זו. ומאחר ולא ידעה, החליטה שלא להמשיך עוד בתהיות, אלא פשוט לקבל הכל כמובן-מאליו. והיא היתה מאושרת.

 

לאחר שסיימה את ארוחת-הבוקר שלה, פשטה שוב את בגדה, וירדה שוב למים. הפעם היתה דוֹרָה נועזת במיוחד, והחליטה לשחות לעבר מטרה מוגדרת: קדימה. איכשהו ידעה, שעמוק יהיה הים ככל אשר יהי, לא תשקף לה סכנה כלשהי. והיא היתה שחינית מצוינת.

היא שחתה הרחק, קדימה, תוך שהיא תוהה מה תמצא שם, אם בכלל. היא שחתה ושחתה במשך שעות רבות, ולא הרגישה כל עייפות בשריריה. אלמלא הדבר היחיד, אשר דּוֹרָה התעיפה ממנו, היה להתפלא ולתהות, היתה עושה זאת גם הפעם. אלא, שגם זאת קיבלה כמובן-מאליו.

לאחר ששחתה במשך שעות רבות, הגיעה הנערה לאי כלשהו, אי-שם במרחק רב מאוד מהחוף "שלה". והיא עלתה על חופו.

ושם, לא היתה דוֹרָה היחידה.

 

*

 

האי היה באורך של כחמישים מטרים, וברוחב של עשרים וחמישה בערך. היה אגם במרכזו, עם ארבעה עצי פיקוס גדולים מסביבו, וכל שאר האי היה קירח, ושומם לחלוטין. דּוֹלְיַאנְדּוֹ הסתובב שם מעט, בדרומו של האי – הוא עלה עליו ממזרח – ואז שם פעמיו אל העצים, בבקשו מעט צל. היתה זו שעת צהריים כעת, והיה מעט חם, אם כי לא חם מאוד. חום נעים.

הוא חשב שהוא לבדו, אך כאשר הגיע לעצים והביט ביניהם – לפני שראה את האגם, ראה את הנערה, שרכנה לשתות ממימיו. הוא נעמד על מקומו, ופניו מתלהטים. דּוֹרָה הרימה את מבטה, ועיניה פגשו בשלו…

הם שניהם היו מאובנים לחלוטין. הם התאהבו זה בזו, מיד!

ראשון מיהר דּוֹלְיַאנְדּוֹ לאגם, אל הנערה שכעת היה בטוח, כי תמיד אהב, נערת-חלומותיו, ושאלה: "מי את? איך הגעת לפה?" והיא ענתה לו, כאשר איש משניהם אינו יכול לגרוע מבטו מעיני השני "אני דוֹרָה. פשוט, שחיתי לכאן ממערב – והגעתי. הייתי שם על איזשהו חוף, שאין לי מושג איך הגעתי אליו. פשוט… פשוט התעוררתי שם, הבוקר. ו…אתה?" שאלה; והנער ענה לה: "אני דוֹלְיַאנְדּוֹ, וגם אני הגעתי הנה בדיוק כמוך, אלא שאני התעוררתי הבוקר בחוף רחוק במזרח. מה… מה את חושבת שזה? איך זה ששנינו הגענו לפה"… הוא לא היה יכול לדבר עוד. דּוֹרָה אמרה: "גם אני לא מסוגלת להבין, אבל… מה זה חשוב בכלל? העיקר שאתה איתי ואני איתך, זה כל מה שחשוב, ויותר מזה לא צריך". "את… את צודקת, דּוֹרָה. רק את חשובה". ואילו דוֹרָה אמרה: "רק אתה, דוֹלְיַאנְדּוֹ, רק אתה חשוב לי!"

ודוֹלְיַאנְדּוֹ חיבקה, נפל לזרועותיה, והיא חיבקה אותו, בחוזקה.

 

ואז הכתה בם העייפות, בדיוק ברגע הנכון, וכך הם נרדמו, הנער והנערה, שניהם, חבוקים, על שפת האגם, כאשר רק סנטימטר או שניים מפרידים בינם לבין המים הזכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s