ארכיון

הפרק הראשון: אהבה ראשונה, בסיפורי "אהבה משפחתית" (נכתב: 2016 ואילך)

יום ראשון היה קשה מן הרגיל בבית-הספר: פיזיקה, לשון, צרפתית, מתטיקה, התעמלות, אנגלית ומה לא. כולה השביעי בספטמבר – וגם עדית וגם עודד, כבר שנאו, את מראה קסרקטין בית-הספר ע"ש אהרן קציר ברחובות, בכל לבםן ומאודםן.

היתה זו שנתםן הראשונה בו: רק לפני ארבעה שבועות, אפילו לא חדש אחד ויחיד, עברה המשפחה להתגורר ברחוב לוסטיג הסמוך, עם שאם-המשפחה = דודתםן נאווה – קיבלה משרה, בתור מורה ללשון ולתנ"ך, באותו בית-ספר עצמו; הדבר לא שיפר את תחושתםן, לא כהוא-זה.

שניהםן התגעגעו מאד הביתה, לחיפה, בהּ התגוררו על הר הכרמל, ברחוב מרגלית, עם נוף נהדר, אל הוואדי הירוק והים. ברחובות, כמובן, לא יכולת לראות את הים משום נקודה: גבעות נמוכות ודיונות, הפרידו, בין השפלה הנמוכה, לחוף עצמו וחסמו, לחלוטין, את שדה-הראיה אליו. רק מגדלים גבוהים, כאלה שנבנו בהּ ברחובות במאה העשרים ואחת, סיפקו צפייה נהדרת אל הים; בראשית שנות השמונים דבר מזה, כמובן, לא היה, עדיין, בנמצא.

היו פרדסים. זה כן: קילומטרים על-גבי קילומטרים רבועים, של ירק נהדר. זאת אהבה עדית, למן הרגע הראשון: ים של עצי-ירק מניבי-פרי (בקרוב), שהחל רק כמה עשרות מטרים, ממש מול קצה הרחוב, ממקום-מגוריהם החדש. גם הכפר הזעיר גבתון, שכן ממש בסמוך, כך שירק, לפחות, לא חסר להםן שם. אבל – הנוף לים, לים! אליו התגעגעו, האחות והאח, יותר מכל. עדית התגעגעה מאד, גם, לקונסרבטוריון דוניה וייצמן, כמובן, שם ניגנה בכינור, מאז היותהּ ילדה.

אך, עם שתם, לבסוף, יום-לימודים מפרך זה וחלף, כבר לא היה בהם עוד כוח, ללכת לא לפרדסים ולא לגבתון. "אני גמורה", הצהירה עדית, השליכה-עצמהּ, על הכורסא בסלון, לצד כוס מיץ-תפוזים (מן הסודה-סטרים החדש, כמובן) ונטלה לידהּ, את עיתון יום שישי שעבר. "היי, בא לך לגחך אותם קצת?" שאלה את אחיה, מנופפת בגליון "מעריב", הפתוח במדור מודעות-ההכרויות.

היה זה תחביב קבוע של השניים, לעיין במודעות-ההכרויות השונות, שהתפרסמו בעיתונים ולהריץ עליהן דאחקות; ותמיד מצאו על מה.

"הנה, המודעה הזאת", פתחה עדית וקראה, בטון דידקטי כשל קריין-החדשות ברדיו, בעודהּ מתאפקת, שלא לפרוץ בצחוק, "אקדמאי, רווק, נאה, 34, המתעתד לחזור ארצה, מעוניין במתאימה מבוססת עד 28, למטרה רצינית. מבוססת, הממם"… "כמה מבוססת?" שאל עודד. "בטח אין לו כלום, נשאר בלי כלום", קבעה עדית, "והוא ממש צריך כסף! אז בטח, יקח גם איזו מדוזה"… צחקה. "לכל דבר מחיר"… צחק אחיה.

"הו, תקשיב לזה", המשיכה עדית וקראה, "זה אפילו יותר טוב: רופא נאה, 28, 173, בצעירונת יפה ועליזה. והוא מחיפה!!" ריקדה קלות בסלון, צוחקת. "מה אתה אומר? לפנות?" השניים צחקו. "היי, יכול להיות, שזה כרטיס-החזרה שלי לחיפה!"

"תני לי", צוחק, ביקש עודד את הגליון וקיבלו. "הממם", קרא, "למשכיל ומבוסס!!! – שלושה סימני-קריאה, לא-פחות! – אלמנה יפהפייה ומיוחדת, 30, עשירה; משכילה, מקסימה, 22; הנדסאית יפהפייה, 20". "בת עשרים וכבר הנדסאית? סחתיין"… צחקה אחותו. "את צריכה למהר, להתחיל תואר ומהר"… צחק עודד. "תגיד לי", אמרה עדית, "אם בת השלושים עשירה, לשם-מה בדיוק היא זקוקה ל'מבוסס' עשיר?" "הממם"… אמר עודד, 'מרצין' ומשתדל, בכל יכולתו, שלא לפרוץ בצחוק רועם, "זוהי, אכן, שאלה מאד-מאד שאלתית"… והשניים נפלו, צוחקים, על-גבי הספה.

עודד שלח את ידו וליטף, קלות, את שערותיה הכהות, הארוכות, של אחותו התאומה, הגולשות להּ על גבהּ. "את כל-כך יפה, דיתי", אמר להּ, באהבה גדולה. "כל-כך, כל-כך יפה".

 

*    *    *

 

"כמה זמן דרוש לכם לארוז בגד-ים?" קראה עדית, בקול, למחרת, ממודעת-הפרסומת בעיתון, בעוד חיוכהּ מתרחב, "האי קוּס". "תני לי לראות!" קרא אחיה, חטף מידהּ את הגליון ובדק. "כתוב קוֹס!" קרא, צוחק. "למה להיצמד לפרטים תפלים", צחקקה עדית, "בוא נדמיין, שה-O הזאת היא, בעצם, U שהשתבשה".

"פגשתי תלמידה חדשה הבקר", סיפרה עדית קצת אחר-כך. "אתה חייב להכיר אותהּ". "מי היא?" שאל עודד. "היא ואחיה – גם הם תאומים, כמונו – בדיוק הגיעו לרחובות גם; גרו בגבעתיים קודם ו – דדי, הם עברו לכאן, כדי להתרחק מן המקום, שבו אבא שלהם ואחיהם הקטן, נהרגו בתאונת-דרכים".

השתררה שתיקה קצרה, אך הרת-משמעות.

עודד ועדית היו רק תינוקות, בני עשרה חדשים ומחצה, כששני הוריהםן, נהרגו בתאונת-דרכים חזיתית, ברחוב הצדדי בו גרו בדימונה.

הדבר אירע, באביב 1965. נער צעיר, שנהג ללא רשיון, סטה מנתיבו, עבר לנתיב הנגדי, חמק, בשניה האחרונה ממש, ממשאית עמוסה, שדהרה לעברו, נכנס ב"אין כניסה" וב-120 קמ"ש, התנגש חזיתית במכוניתםן, של אלכסיי ויהודית זוננשיין, שבדיוק נסעו, יחדיו, להביא את תאומיהםן מן המטפלת הביתה.

כל שלושת המעורבים בתאונה, נהרגו בו-במקום. אמו הנרקומנית, של הנער העבריין, אושפזה עקב התמוטטות-עצבים ומאוחר יותר הועברה, לבית-חולים לחולי-נפש, שם נותרה מאז ואילך – ואילו את התאומים, לקחו דודםן, אחי-אמםן עמית ואשתו נאוה, לגדל אצלםן בחיפה, לצד ילדיהםן שלהם = איילת הגדולה, אשר היתה אז בת שלוש ורינת ויואל, אשר נולדו מאוחר יותר.

"את חושבת, שיכול להיות שזה גורל?" שאל עודד.

"אני מסרבת לחשוב על זה עכשיו ככה – קודם-כל, פגוש אותהּ. אין להּ ולאחיה שום חברים כאן והם מרגישים אבודים לגמרי; אמם בדיוק ילדה ונשמע, שכל המשפחה על הקרשים; והיא ממש ממש ממש חמודה – אני מתה לעזור להּ; היא מין טיפוס כזה, אתה מבין, שאתה ממש-ממש רוצה לחבק אותהּ ולהגן עליה, מפני כל רע אפשרי בעולם". עודד הנהן. "כמובן שאשמח לפגשהּ", אמר.

ולמחרת בבקר, אכן, נפגשו שלושתםן בחצר בית-הספר, לפני תחילת-הלימודים. נעמה = זה שם-הנערה – חיבקה את עדית בעוז. "היי דיתי", אמרה להּ, עיניה נוצצות מבעד למשקפיה העבים, "סיפרתי עלייך לאחי והוא כבר ממש משתוקק להכיר אותך". "מצויין", חייכה אליה עדית והשיבה להּ, חיבוק עז במיוחד. "הנה, זה אחי, עודד. עודד – זאת נעמה". השניים, הביטו זה בזה ו –

הצטלבות מבטים בחצר בית-הספר. לא עניין גדול. לא עניין בכלל.

אולם, היה שם משהו, דבר-מה, שעשה את ההבדל. דבר-מה, שמשך אותה אליו… דבר-מה, שמשך אותו אליה…

הַדבר… עצמו…

ומבטיהם הוסיפו, והצטלבו שוב ושוב, תוך חיוכים מבויישים משהו, ונרגשים קמעה.

הצטלבות מבטים בחצר בית-הספר. לא עניין גדול. לא עניין בכלל.

 

אולם – כן עניין או לא עניין, את שאלתהּ המחוייכת של עדית, מה קורה להםן, בדיוק, לא שמעו השניים כלל וכלל – ולא היה זה עקב תקלה כלשהי באזניהםן.

 

"אני נעמה", אמרה, כמו בטראנס, הנערה עם השיער הקסדתי, החום-אדמדם, שכמעט ונגע בריסי-עיניה הארוכים, מתפרע לצד-משקפיה העבים. גומותיה בלטו בתוך לחייה הדשנות, המלאות, עתירות-הנמשים וגבותיה העבות, הגנו על עיניים ירוקות עזות. "אני עודד", אמר, כבטראנס אף-הוא, הנער חום-השיער ואפור-העיניים, צר-הפנים ודק-המשקפיים, הגבוה ממנהּ, בראש ומחצה. "את יפהפייה נעמה… ועם שם מושלם"…

רוצים לקרוא לזה "התאהבות של חנונים"?

חופשי… 🙂

זה, הרי, הכי נכון שיש בעולם; לא ככה?

וגם הכי-הכי-הכי נעים.

 

את היום ההוא – ממנו רק נעם ועדית, הפיקו, גם, איזשהו חומר לימודי – כבר סיימו ברביעיה.

כמה משיריי

לֵיל הַאוֹהֲבִים

 

הֵם שָׁכְבוּ לָהֵם בֵּין תְּכֹל-הַשָּׁמַיִם

לְדֶשֶׁא הַרֹךְ.

עֵינַיו לְעֵינֵיהָּ הִבִּיטּוּ, מַנֹּחַ חִפְּשׂוּ,

אָךְ מַצְאוּ רַק חִבָּה

בְּלִי כָּל סְיָּג

 

אַהֲבָתָם הִרְקִּיעָה שְׁחָקִּים,

הֵם חַזְרוּ וְחַזְרוּ עַל הַכָּל:

אֵיךְ אָז נִפְגְּשׁוּ, בְאוֹתוֹ הַלָּיִּל,

שֶׁהָיָּה כֹּה מְיֻחָד רַק מִפְּנֵי, שֶׁהֲיָּה זֶה לֵילָם

לֵיל הַאוֹהֲבִים.

 

הֵם שָׁכְבוּ לָהֵם בֵּין תְּכֹל-הַשָּׁמַיִם

לְדֶשֶׁא הַרֹךְ.

 

רחובות, אפריל 1992.

 

*

 

 

The Free Place

I dreamt about one place,

Far away from here;

I dreamt about one place,

Place with no fear.

 

There we have no wars,

Only Peace & Love,

And we’ve never knew

Something else…

 

I dreamt about one place,

Far away from here;

I dreamt about one place

We have to create it here.

 

רחובות, ינואר 1994.

 

*

 

 

הַמָּקוֹם הַחֹפְשִׁי

 

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא,

הַרְחֵק, הַרְחֵק מִכָּאן.

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא

מָקוֹם שֶׁל אַהֲבָה.

 

שָׁם כָּל הַאֲנָשִׁים חַיִּים

בְּלִי לָדַעָת עוֹנִי וּמַחְסוֹר,

וְהֵם רַק יוֹדְעִים:

אַחֲוָּה וְשָׁלוֹם

 

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא,

הַרְחֵק, הַרְחֵק מִכָּאן.

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא

– אָנוּ נְקִימּוֹ כָּאן.

 

רחובות, ינואר 1994.

שם ניתן ע"י: גַּלִּית לֵוִינְטָנְט, יוני 1994.

 

*

 

 

ЗЕМЛЯ СВОБОДЫ

 

Я видел сон об одном месте,

Далеко, далеко отсюда.

Я видел сон об одном месте

– Месте где нет страха.

 

Там нет войны,

Только Мир и Любовь,

И мы никогда не знали

что бовает что-то другое…

 

Я видел сон об одном месте,

Далеко, далеко отсюда.

Мы должны сделать воё

Чтобы эдесь было так же.

 

Перевол с Вероника и Южин потощью,

Децембэр 2007.

 

 

*

 

 

Unter Dem Baum

 

Drei schöne Mädchen

Sitzten unter dem baum.

Drei schöne Mädchen

Sitzten, und hatten gefragt:

 

Warum die Welt so schlechte ist,

Warum die Menschen stoßen sind,

Wehn werden wir eine Liebe funden,

Wehn werden wir eine Liebe funden.

 

רחובות, יוני 1994.

 

*

 

 

שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת יָפוֹת

יָשְׁבוּ מִתַּחַת לָעֵץ שֶׁבַּגַּן.

שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת יָפוֹת

יַשְׁבוּ, שַׁאֲלוּ אֶת עַצְּמָן:

 

מָדוּעַ הַעוֹלָם הוּא כֹּה רַע,

מָדוּעַ שֹׂנְאִים הַאֲנָשִׁים אֶת עַצְּמָם,

מָתַי נִמְצָּא לָנוּ אַהֲבָה,

מָתַי נִמְצָּא לָנוּ אַהֲבָה.

 

רחובות, אוגוסט 1994.

 

*

 

 

בֹּאִי וְנֵלֶךְ

לְאֶרֶץ שֶׁל פְרָחִים,

לְלֹּא צָבָא וּמִלְחָמוֹת

בֹּאִי וְנֵלֶךְ

לְאֶרֶץ שֶׁל פְרָחִים,

אֶרֶץ בָּהּ קָיָמוֹת רַק הַאֲהֲבוֹת

בּוֹאִי וְנֵלֶךְ

לְאֶרֶץ שֶׁל פְרָחִים,

אֶרֶץ בָּהּ קָיָּמוֹת רַק הַאֲהֲבוֹת.

 

בֹּאִי אֲהוּבָה

וּלְשָׁם נִפְסַע,

לָאָרֶץ, בָּהּ לֹא נֵדַע עוֹד חֲרָדָה

בֹּאִי אֲהוּבָה

וּלְשָׁם נִפְסַע,

לָאָרֶץ, בָּהּ לֹא נֵדַע עוֹד חֲרָדָה.

 

רחובות, אוגוסט 1994.

 

*

 

 

אִידִּילְיַת אָנְדְּרֵיְּ

 

(גרסה מלאה)

 

הָיָה זֶה אֲחַר-צָהֳרַיִם אֶחָד,

בְאֲחָד הַיָּמִים.

בְלֵּכְתּוֹ בַשָּׂדוֹת לְפֵתַע הִבְחִין אָנְדְּרֵיְּ

בְנַּעֲרָה, רוֹעַת-עִזִים.

 

יְפִי-מַרְאָהּ וִיְּפִי-הִלּוּכָהּ

כָּל-כֻּלָּם אָמְרוּ אֲצִּילוּת.

וְזֹאת עֵין-הַזָּהָב בִּשְּׂעָרָהּ

גַּם מְעֵינָהּ הַיְשֶׁר נִבְּטָה, בִתְּמִימוּת.

 

מִמֶּנָּה אֶת מַבָּט עֵינָיו,

לֹא יָכוֹל הָיָה אָנְדְּרֵיְּ לְהַסִּיר.

אָךְ אֲפִלּוּ הַיְתָה הַבְּחִירָה בְיָּדַיו,

לָבֵטַּח הָיָה מַבָּטוֹ עֲלֵיהָּ מַשְׁאִיר.

 

הָעִזִּים לִחֲכוּ עֵשֶׂב, הַנַּעֲרָה הִתְיָשְׁבָה,

כָּל-כֻּלָּה אֲצִּילוּת וַחֵן.

וַאֲנְדְּרֵיְּ, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בִּשְּׂעָרָהּ,

הִתְיָשֵׁב אַף הוּא תַּחְתָּיו, גַּם-כֵּן.

 

לְפֵתַע אֶת רֹאשָׁהּ הִפְנְתָּה,

וּמַבָּט בְמַּבָּט הִצְטָלֵב.

וּפַעֲמוּ הַלְּבָבוֹת, בְרִגְשָׁה כֹּה רַבָּה,

כִּי זוֹהִי שְׁעָתוֹ שֶׁל הַלֵּב.

 

וַיָּקַם, מַסְמִיק, וַיָּבוֹא לְצִדָּהּ,

וַיִּתְיָשֵׁב, לִבּוֹ מִשְׁתֹלֵל.

וַיַּחֲשֹׁב, מִי זֶה אֲשֶׁר בְרָאָהּ,

תְּבֹרַךְ אַתָּה, הָאֵל.

 

אַט אָט, זֶה בַּזּוֹ, נַתְנוּ מַבָּטָם,

מַבָּט שֶׁל אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה.

וַיַּבִּיטוּ, בְמֻּשָּׂא-אַהֲבָתָם,

בְרִגְשָׁה כֹּה מְרֻבָּה.

הָעִזִּים לִחֲכוּ עוֹד, הָאֶפֶר גָּדוֹל,

כָּךְ גַּם לֵב נַעֲרָה.

וְרַק מִי שֶׂלְמַעֲנָהּ, יִּתֵּן אֶת הַכֹּל

לוֹ תִּתֵּן אַהֲבָתָהּ.

 

בָּחֲנוּ זֶה אֶת זוֹ, בִתְּשֻׂמֶּת-לֵב וּמְקָרוֹב,

זְהִירוּת מִמַּסְקָנָה חֲפֻזָּה!

אָךְ כְּכֹל שֶׁבַּחֲנוּ, כֵּן הִרְבּוּ לְאֵהוֹב

– הוֹ, אֹתָה אַהֲבָה.

 

אַט אָט אֶת יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית הֵרִים,

הִנִּיחָה בְרֹךְ עַל כְּתֵפָהּ.

הִיא נִרְעֲדָה, חִיְּכָה בִמְּעָט בַּיְשָׁנוּת,

וְאֶת פָּנַיו לְפָנֵיהָּ קֵרְבָה.

 

לֹא אֵדַע מֶה הֲיָּה בֵּינָם עוֹד,

כִּי מִי יֵדַע דַּרְכֵי-אַהֲבָה.

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֹהֲבִים אַתֶּם עַד-מְאֹד

– אָז אֵין עוֹד גְּבֻלּוֹת לַתִּקְוָה.

 

רחובות, אוגוסט 1994.

 

*

 

 

Love at Starless Night

 

The empty Sky

Makes me so sad,

Where is the Girl

I used to Love?

 

The empty Space

Makes me so depressed,

When I think

Of loneliness…

 

So if You’re there,

Please come, my Friend,

You and I will fall inLove…

 

If You’re there,

Please know I am

Willing to give You all my Love…

 

If You’re there,

Please know I am

Willing, to give You all my Life.

 

רחובות, אוגוסט 1994.

 

*

 

 

אַהֲבָה בְלַּיִל נְטוּל-כֹּכָבִים

 

הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים

אֹתִי כֹּה מְדַכְּאִים,

הֵיכָן הַנַּעֲרָה, שֶׁאֲהַבְתִּי כָּל הַיָּמִים?

הֶחֲלָל הָרֵיק

לְלִּבִּי חֹדֵר,

כַּאֲשֶׁר אֲנִי חֹשֵׁב עַל בְּדִידוּתִי

 

אָז אִם אַתְּ שָׁם,

רַק בֹאִי לְכָאן,

אַתְּ וַאֲנִי עוֹד נִתְאָהֵב

 

אִם אַתְּ שָׁם,

רַק זִכְרִי שֶׁאַתְּ

הַנַּעֲרָה, לָהּ אֵתֶן אַהֲבָתִי לָעַד

 

אִם אַתְּ שָׁם,

רַק זִכְרִי שֶׁאַתְּ

הַנַּעֲרָה, לָהּ אֵתֶן אֶת חַיַּי לָעַד.

 

רחובות, פברואר 1995.

 

*

 

 

Love Through the Emptiness

 

Through the Emptiness

So shall I thee call by now,

Through so many toughful days,

By so much of Love…

 

If my call shalt thou hear,

Would’st thou then comest here, near,

If my call shall thee reach,

Would’st thou lett’st it thee to teach?

 

Would’st thou knowest my Heart is burn?

Would’st thou feelest that Love I earn?

Would’st thou comest to me, my Girl?

Would’st thou comest to me, my Girl?

 

Would’st thou knowest my Heart is burn?

Would’st thou feelest that Love I earn?

Would’st thou comest to me, my Girl?

Would’st thou comest to me, my Girl?

 

רחובות, אוגוסט 1996.

 

*

 

 

On Another Dimension (I)

 

On another Dimension,

Far away from anything real,

Lies another Country,

Where Dreams can become real.

 

It’s neither good, or bad,

But’s always depend on You.

So do not be afraid

To go there, if you could.

 

Because not many can,

Mostly we cannot

Touch this WonderLand,

And its Fairy-bond.

 

רחובות, נובמבר 1997.

 

*

 

 

זִכְרוֹנוֹת יָפִים שֶׁל גֶשֶׁם

לֹא יַרְפּוּ.

זִכְרוֹנוֹת סַגְרִיר שֶׁל רוּחַ

מֹחִי יְרַעֲנְנוּ.

 

מָה אָהַבְתִּי אֲפֹר-הַעֲנָנִים,

בְעֵת סְעֹר-הַרְעָמִים,

עַד מַה לָּם כָּמַהתִּי, עִם זְרֹחַ

הֶחָמָה.

 

מָה אָהַבְתִּי אֲפֹר-הַעֲנָנִים,

בְעֵת סְעֹר-הַרְעָמִים,

עַד מַה לָּם כָּמַהתִּי, עִם זְרֹחַ

הֶחָמָה.

 

רחובות, פברואר 2000.

 

*

 

 

אַהֲבָה פִּרְאִית

 

א'

 

מֶה יָּפִית, אֲחוֹתִי, וַאֲנוּ זֶה לְזּוֹ

מֻתָּרִים, וְנֹאהָב

עַד אוֹר-הַבְּקָרִים

 

מַה נַּאֲוִית, אֲחוֹתִי, וַאֲנוּ צְעִירִים

כֹּה, נִשְׁכָּב וְנִשְׁקָק

נִרְוֵה עוֹד דּוֹדִים

 

מֶה יָּפִית, אֲחוֹתִי, לָךְ אוֹר-הַיָּמִים

טָמִיר כְיַּהֲלוֹם, מְעֵינַיִךְ

מֵאִיר

 

מַה נַּאֲוִית, אֲחוֹתִי, וְעֻלֵּינוּ-יָמִים

עוֹד, נֶחֱשָׁק וְנֵדָע

מֶה חֹשְׁקִים הֶחַיִּים.

 

רְחֹבוֹת, אַפְּרִיל 2001.

 

*

 

 

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 

וִיְּהִי

וּבַזּוֹ עִיר הַיָּמִים הַרַבִּים, הָלְכָה

נַעֲרָה, נָאָה וּתְמִירָה, וַתֹאמֶר

כְּלוּם, יֵשְׁנָה  אַהֲבָה? אוֹ שֶׂמָּא

לֹא הַיְתָה  זוּ, אֶלָּא

בְּדָיָּה.

 

וָתַקַר לָהּ בְדַּרְכָּהּ,  עַל זוּ

אֵם-הַדֶּרֶךְ,  אֶבֶן-מִשְׁקָל

חֲדָשָׁה, מוֹרֶשֶׁת

הַיָּרֶךְ.  וָתֹאמֶר

הוֹ, בֶּן-עַוְלָא, כָּעֵת

מִמְּךָ  לֹא אֵרָא! וָתִטְּלֵנָהּ

עִמָּהּ.

 

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 

 וִיְּבִיאוּנָהּ  רַגְלֵיהָּ אֶל

זוּ אֶבֶן-כְּפִיר, אֶל

עִיר-נְחֹשֶׁת-קָלָל, אֲשֶׁר

צִיְנָה גְּבֻלֵּי. וָתֹאמֶר

הִנֵּה כִּי-כֵן, בַּאתִּי

לְכָאן, אֶל

זוּ עִיר-טְמִירָה, מוֹרֶשֶׁת

גְּבֻרַת-הָאִשָּׁהּ. וָתִשְׂמָח.

 

וָתֹסֵף וָתִצְּעָד, וָתִכָּנֵס

אֶל הָעִיר, אֶל

כְּרַךְ הַזָּהָב, אֲשֶׁר-בּוֹ כֹּחַ

טָמִיר. וָתֵרֶא

הַנַּעֲרָה, כִּי שָׂם אֵין

חוֹמוֹת, וְכָל אָדָם

לְאֲדָם, לֹא

זְאֵב הוּא, לֹא

עוֹד!

 

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 

וָתֹסֵף וְתִפְסַע הַנַּעֲרָה

אֶל לֵב-עִיר, אֶל לֵב

זֶה הַמָּחוֹז, שֶׁבּוֹ

כֹּחַ טָמִיר, וָתֵשֶׁב

וָתִתֵּן מַנֹּחַ רַגְלָהּ, וָתִשְׁאָף

אֲוִיר-הָרִים לְרֵיאָתָהּ

הַמְּעֻנָּה.

 

 וָיָּבֹא אָז, וָיֵשֶׁב

לְצִּדָּהּ, חֲתוּל-נָמֵּר גְּדֵל-גּוּף, לוֹ

אֲבְנֵי-אֹדֶם בִשְּׁמֻרֵי-

עַפְעַפָּיו. וָיֹאמֶר

לָהּ קָחִינִי, בַּת-הַגּוֹרָל! כִּי אַתְּ

לִי גֹּאֶלֶת, מִנְּחֹשֶׁת-

קָלָל.

 

וָתִשְׁאֲלֵנוּ מָדוּעַ? הֵן לֹא

כָּאן בֵּיתְךָ? הֵן לֹא

כָּאן מָעוֹז

לְאֳשְׁרוֹת-רוּחֲךָ? כִּי בְאַרְצִּי

שֶׂלִּי, הַמְּעֻנָה, לֹא יֶחְדָּל

אָדָם מְהַכּוֹת

לַחַבּוּרָה.

 

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 

וָיַעַן בֶּן-טִיגְּרִיס וָיֹאמֶר

אֲכֵן, אֶרֶץ זוּ כָמוֹהָּ

יִפְעַת-טֶבַע עוֹד

אֵין; כָּאן

יָפִים אֲנָשִׁים, אוֹהֲבִים

לְרֵעָם, אָךְ

אוֹי, מֶה רַבָּה הַ

שָׁלְהֶבֶת בַּדָּם!

 

כִּי טוֹרֵף אֲנֹכִי, וְטִבְעִי

לֹא יֻכָּר; כִּי מַה

לְטּוֹרֵף בִיְּמוֹת

אֵין-אַכְזָר?

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 

וָתַעֲנֵנוּ הַנַּעֲרָה, אִם

כָּךְ לֵךְ נָא אֶל

בֵיתִי הַנּוֹרָא, בְעַמִּי

תִּשְׂתָלָב. שׁוֹלַחְתִּיךָ

בַזֹּאת אֲנֹכִי אֶל

בֵיתִי מָלֵא-נָא כְּרֵסְךָ בִּ

בְנֵי-מִשְׁפַּחְתִּי!

 

וָיוֹדֵה לָהּ הַטִּיגֶּר, בֶּן

נְחֹשֶׁת-קָלָל, עַל זוּ

הָעֵצָּה, וִיְּזַנֵּק

וָיִדְהָר. וָיָבֹא

הוּא אָז, אֶל בֵית-

נַעֲרָה, וִיְּזַנֵּק

וִיְּשָׁכֵךְ רַעֲבוֹנוֹ

בְּבֵיתָהּ.

 

וִיְּהִי

וּבַזּוֹ עִיר הַיָּמִים הַרַבִּים, הָלְכָה

נַעֲרָה, נָאָה וּתְמִירָה, וַתֹאמֶר

כְּלוּם, יֵשְׁנָה  אַהֲבָה? אוֹ שֶׂמָּא

לֹא הַיְתָה  זוּ, אֶלָּא

בְּדָיָּה.

 

 וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 

רחובות, דצמבר 2001

נכתב בהשראה חלקית משירֵי "נרקומן של האמת", לניר שושני.

 

*

 

To a Goddess Unknown

 

Staring at me from emotionless eyes

– Ho, Beauty so cruel.

Cancelling me by squashing my Heart

– So stoicly shall swallow me whole.

 

To Love I yearned, my Soul shall be damned

– Ho, You Goddess of Darkness!

No more I’d be lonesome, my Life shall be crushed

– My Heart’s now smearing in Your hand.

 

רחובות, ה-22 לינואר 2002.

בהשראה מאוחרת של הציור “Frühling”,

ומן הגּוסְטִיֵּר אֶמְנִי סַאוּתְ'וִּינְדְּ.

 

*

 

 

רָחֵל

 

בִּנְּשִׁיקוֹת אֶמְחֵה דִּמְעֹתַיִך, נַעֲרָה,

נֹלַדְתִּי עַל-מְנַת לְנַחֲמֵךְ.

בִּנְּשִׁיקוֹת אֲרַפֵּה כְּאֵבַיִך, נַעֲרָה,

רֻסָּק לְבָבִי בִצְּלִיל בִּכְיֵךְ!

 

יְחַבְּקוּךְ זְרוֹעוֹתַי, וַחֲזֵה אָז אֶל-שָׁד

יִלַּחֵץ, וִיְּרַפֵּא כְּאֵבֵךְ.

כֹּל שֶׁנֹּרַע הוּא, יִמַּזֵּר לָעַד

כֹּל שֶׁבִּי אַעֲבִיר אֶל-לִבֵּךְ.

 

רָחֵל! צְלִיל-שִׁירַיִךְ אֱלַי קָרַא,

אָרוּר הוּא כְּרוֹנוֹס הָאֵל!

כֵּיצָד זְ' אֶעֱזְרֵךְ, וְאַתְּ כֹּה רְחוֹקָה

– בֵּינֵינוּ מַפְרִידוֹת עַ"הֵ – – –

 

רחובות, תמוז תשס"ד.

 

*

 

המלים פשוטות,

האמת יוצאת לטבע

– ואין אף-אחד, שיעשה מזה

שום סרט…

 

המלים פשוטות,

ואתה כבר לא יודע,

איך לתרגם את הכאב

לאמירה יוצרת…

 

איש-השלום

לבדו מוטל לארץ

– "אחיו" לא אהב, את דבריו

ההומניסטיים…

 

בבכיהּ תמרר

האחות השכולה

– גופת אחיה הגדול,

מוטלת על הקרקע…

 

כי העיקר: צבע-הדגל

על הגבעה.

 

המלים פשוטות,

האמת יוצאת לטבע

– ואין אף-אחד, שיעשה מזה

שום סרט…

 

המלים פשוטות,

ואתה כבר לא יודע,

איך לתרגם את הכאב

לאמירה יוצרת…

 

גופת-ילד על הכביש,

מוטלת מרוטשת…

שפתיו הרכות

לעולם לא יחייכו עוד.

 

מעליו מייבבים

חבריו למשחק-תופסת:

רק קנס יקבל

הנהג על מהירות מופרזת…

 

אך על חוסר-זהירות,

הולך-רגל נענש במוות.

 

המלים פשוטות,

האמת יוצאת לטבע

– ואין אף-אחד, שיעשה מזה

שום סרט…

 

המלים פשוטות,

ואתה כבר לא יודע,

איך לתרגם את הכאב

לאמירה יוצרת.

 

רחובות, ה-24 בפברואר 2013.

פתיחת סיפורי "דּוֹלְיַאנְדּוֹרָה" (נכתב: 1992)

היה בוקר.

השחפים קראו והצטווחו ממעל, בעודם חגים מעל לחוף. דּוֹלְיַאנְדּוֹ נעור משנתו, התהפך על החול הרך, והניח לקרניה החמימות של השמש ללטף את עור-פניו. מראהו היה מראה רגיל, פחות או יותר, לגבי נער כבן ארבע-עשרה שנה: עורו בהיר, שערו שטני, הנוטה במעט לחום, פניו רגילים, מחוסרי כל תווים מיוחדים, ועיניו, שהיו עצומות כעת, היו ירוקות עזות.

הוא פקח את עיניו, והביט סביבו, נדהם. לא שם היה אתמול בערב! האם עדיין חולם הוא? הוא קם מיד, בקפיצה, ונעמד. הרי, אתמול בערב נרדם בכסא-הנוח שבחצר-ביתו, המרוחק למעלה ממאתיים מילין מחוף-הים! איך הגיע הנה?

הוא הביט לחול, שעליו שכב, וראה כי ממש לידו, נצבו מאכלים רבים ומשקאות, ארוזים בסל-נצרים גדול. ואיך זה הגיע הנה?! גם על כך, לא היתה לו תשובה.

הוא החל להסתובב במקום, ולפתע ראה, כי כל לבושו היה רק מעין חצאית-עור קצרה, שהיתה הדוקה במותניו, וכסתה אך ורק על איזור-חלציו. מה, בשם אלהים, מתרחש פה?!

 

על כל פנים, הוא מיהר לים, שהיה שקט באופן בלתי-רגיל – שהיה יכול אף להפתיע את דּוֹלְיַאנְדּוֹ, אלמלא היה מופתע הרבה יותר מדברים מוזרים פי-­כמה – ומימיו, החלקים לחלוטין, נצצו כראי שקוף וזך. הוא נכנס אליהם – והם אף לא היו קרים! למן המגע הראשון שלו עִמם, הם היו נעימים, ולטפו את עורו החשוף. הוא פשט את "חצאיתו", השליך אותה לחוף, ועירום מכל בגד נכנס למים.

חוץ ממנו, ומהשחפים אשר ממעל, לא היתה שם נפש-חיה אחת. חוץ ממנו ומהשחפים, היה החוף כולו, לכל מלוא-העין, ריק לחלוטין! כולו שלו!

ולא היה אף לא גל אחד, בכל הים כולו. הוא הסתכל בשמיים, וראה, כי לפי השמש השעה היא בערך שבע בבוקר, בהתחשב בעובדה, שלפי הטמפרטורות הנעימות היה זה, ככל-הנראה, שיאו של הקיץ.

 

לאחר ששהה במים כארבעים דקות, שוחה לכאן ולשם, הרגיש לפתע דּוֹלְיַאנְדּוֹ כי הוא רעב. הוא חזר לחוף, לבש את חצאית-העור שלו, והחל נובר בסל.

לא היה דבר אחד, האהוב עליו, שלא נמצא שם, וכל מה שהיה שם, היו אלה המאכלים האהובים עליו ביותר!

 

איך, למען האלהים, התרחש הכל?

 

אך הוא לא ידע את התשובה לשאלתו זו. ומאחר ולא ידעה, החליט שלא להמשיך עוד בתהיות, אלא פשוט לקבל הכל כמובן-מאליו. והוא היה מאושר.

 

לאחר שסיים את ארוחת-הבוקר שלו, פשט את חצאיתו, וירד שוב למים. הפעם החליט לשחות לעבר מטרה מוגדרת: קדימה. איכשהו ידע, שעמוק יהיה הים ככל אשר יהא, לא תשקף לו סכנה כלשהי. והוא היה שחיין מצוין.

הוא שחה הרחק, קדימה, תוך שהוא תוהה מה ימצא שם, אם בכלל. הוא שחה ושחה במשך שעות רבות, ולא הרגיש כל עיפות בשריריו. אלמלא הדבר היחיד, אשר התעייף ממנו דּוֹלְיַאנְדּוֹ, היה להתפלא ולתהות, היה עושה זאת גם הפעם. אלא, שגם זאת קיבל כמובן-מאליו.

לאחר ששחה במשך שעות רבות, הגיע לאי כלשהו, אי-שם במרחק רב מאוד מהחוף "שלו". והוא עלה על חופו.

ושם, לא היה דּוֹלְיַאנְדּוֹ היחיד.

 

*

 

היה בוקר.

השחפים קראו והצטווחו ממעל, בעודם חגים מעל לחוף. דּוֹרָה נעורה משנתה, התהפכה על החול הרך, והניחה לקרניה החמימות של השמש ללטף את עור-פניה. היא היתה יפהפיה: עורה בהיר, שערה בלונדי עם נטיה קלה לחום בהיר, פניה בעלי תווים עדינים, שפתיה האדומות לא דקות ולא עבות, ועיניה כחולות-כהות.

היא פקחה את עיניה, והביטה סביבה, נדהמת. לא שם היתה אתמול בערב! האם עדיין חולמת היא? היא קמה מיד, בקפיצה, שערה הארוך מתרומם מעט, ונופל שוב על גבה, ונעמדה. הרי, אתמול בערב נרדמה בכסא-הנוח שבחצר ביתה, המרוחק למעלה ממאתיים מילין מחוף-הים! איך הגיעה הנה?

היא הביטה לחול, שעליו שכבה, וראתה כי ממש לידה, נצבו מאכלים רבים ומשקאות, ארוזים בסל-נצרים גדול. ואיך זה הגיע הנה?! גם על כך, לא היתה לה כל תשובה.

היא החלה להסתובב במקום, ולפתע ראתה, כי כל לבושה היה רק מעין חלק-תחתון רחב של בגד-ים, שהיה הדוק במותניה, וכיסה רק על איזור­-חלציה. כל שאר חלקי-גופה היו חשופים. מה, בשם אלהים, קורה פה?

 

על כל פנים, היא מיהרה בצעד מהיר ובוטח, שערה מתנופף על גבה, לים, שהיה שקט באופן בלתי-רגיל – שהיה יכול אף להפתיע את דּוֹרָה, אלמלא היתה מופתעת הרבה יותר מדברים מוזרים פי-כמה – ומימיו, החלקים לחלוטין, נצצו כראי שקוף וזך. היא נכנסה אליהם – והם אף לא היו קרים! למן המגע הראשון שלה עִמם, הם היו נעימים, וליטפו את עורה החשוף. היא היססה, ולפתע בתנועה של החלטתיות העזה ופשטה את לבושה היחיד, השליכה אותו לחוף, ועירומה מכל בגד נכנסה למים.

חוץ ממנה, ומהשחפים אשר ממעל, לא היתה שם נפש-חיה אחת. חוץ ממנה ומהשחפים, היה החוף כולו, לכל מלוא-העין, ריק לחלוטין! כולו שלה!

ולא היה אף גל אחד, בכל הים כולו. היא הסתכלה בשמיים, וראתה כי לפי השמש השעה היא בערך שבע בבוקר, בהתחשב בעובדה שלפי הטמפרטורות הנעימות היה זה, ככל-הנראה, שיאו של קיץ.

 

לאחר ששהתה במים כארבעים דקות, שוחה לכאן ולשם, הרגישה דוֹרָה לפתע כי היא רעבה. היא חזרה לחוף, לבשה שוב את ה"בגד" שלה, והחלה לנבור בסל.

לא היה דבר אחד, האהוב עליה, שלא נמצא שם, וכל מה שהיה שם, היו אלה המאכלים האהובים עליה ביותר!

 

איך, למען האלהים, התרחש הכל?

 

אך היא לא ידעה את התשובה לשאלתה זו. ומאחר ולא ידעה, החליטה שלא להמשיך עוד בתהיות, אלא פשוט לקבל הכל כמובן-מאליו. והיא היתה מאושרת.

 

לאחר שסיימה את ארוחת-הבוקר שלה, פשטה שוב את בגדה, וירדה שוב למים. הפעם היתה דוֹרָה נועזת במיוחד, והחליטה לשחות לעבר מטרה מוגדרת: קדימה. איכשהו ידעה, שעמוק יהיה הים ככל אשר יהי, לא תשקף לה סכנה כלשהי. והיא היתה שחינית מצוינת.

היא שחתה הרחק, קדימה, תוך שהיא תוהה מה תמצא שם, אם בכלל. היא שחתה ושחתה במשך שעות רבות, ולא הרגישה כל עייפות בשריריה. אלמלא הדבר היחיד, אשר דּוֹרָה התעיפה ממנו, היה להתפלא ולתהות, היתה עושה זאת גם הפעם. אלא, שגם זאת קיבלה כמובן-מאליו.

לאחר ששחתה במשך שעות רבות, הגיעה הנערה לאי כלשהו, אי-שם במרחק רב מאוד מהחוף "שלה". והיא עלתה על חופו.

ושם, לא היתה דוֹרָה היחידה.

 

*

 

האי היה באורך של כחמישים מטרים, וברוחב של עשרים וחמישה בערך. היה אגם במרכזו, עם ארבעה עצי פיקוס גדולים מסביבו, וכל שאר האי היה קירח, ושומם לחלוטין. דּוֹלְיַאנְדּוֹ הסתובב שם מעט, בדרומו של האי – הוא עלה עליו ממזרח – ואז שם פעמיו אל העצים, בבקשו מעט צל. היתה זו שעת צהריים כעת, והיה מעט חם, אם כי לא חם מאוד. חום נעים.

הוא חשב שהוא לבדו, אך כאשר הגיע לעצים והביט ביניהם – לפני שראה את האגם, ראה את הנערה, שרכנה לשתות ממימיו. הוא נעמד על מקומו, ופניו מתלהטים. דּוֹרָה הרימה את מבטה, ועיניה פגשו בשלו…

הם שניהם היו מאובנים לחלוטין. הם התאהבו זה בזו, מיד!

ראשון מיהר דּוֹלְיַאנְדּוֹ לאגם, אל הנערה שכעת היה בטוח, כי תמיד אהב, נערת-חלומותיו, ושאלה: "מי את? איך הגעת לפה?" והיא ענתה לו, כאשר איש משניהם אינו יכול לגרוע מבטו מעיני השני "אני דוֹרָה. פשוט, שחיתי לכאן ממערב – והגעתי. הייתי שם על איזשהו חוף, שאין לי מושג איך הגעתי אליו. פשוט… פשוט התעוררתי שם, הבוקר. ו…אתה?" שאלה; והנער ענה לה: "אני דוֹלְיַאנְדּוֹ, וגם אני הגעתי הנה בדיוק כמוך, אלא שאני התעוררתי הבוקר בחוף רחוק במזרח. מה… מה את חושבת שזה? איך זה ששנינו הגענו לפה"… הוא לא היה יכול לדבר עוד. דּוֹרָה אמרה: "גם אני לא מסוגלת להבין, אבל… מה זה חשוב בכלל? העיקר שאתה איתי ואני איתך, זה כל מה שחשוב, ויותר מזה לא צריך". "את… את צודקת, דּוֹרָה. רק את חשובה". ואילו דוֹרָה אמרה: "רק אתה, דוֹלְיַאנְדּוֹ, רק אתה חשוב לי!"

ודוֹלְיַאנְדּוֹ חיבקה, נפל לזרועותיה, והיא חיבקה אותו, בחוזקה.

 

ואז הכתה בם העייפות, בדיוק ברגע הנכון, וכך הם נרדמו, הנער והנערה, שניהם, חבוקים, על שפת האגם, כאשר רק סנטימטר או שניים מפרידים בינם לבין המים הזכים.

פתיחת המחזה הקומי "המאבק על ארבעת הכתרים" (נכתב: 1993)

ג'ונתן (בחיוך רחב): יש לי חדשות נפלאות עבורך, אהובתי.

ג'וליה: מה?

ג'ונתן: ראש-ממשלת אוסטריה הבטיח לבדוק, אם יהיה מוכן לוותר על ליכטנשטיין המזרחית.

ג'וליה: אבל ליכטנשטיין המזרחית היא בכלל בליכטנשטיין, לא?

ג'ונתן: וואללה, על זה לא חשבתי. טוב, אז אם כך, הוא לפחות יתמוך בנו למול הגזלן הליכטנשטייני האימפריאליסטי.

ג'וזפינה: תגיד, אבא – מתי בעצם היתה מדינה עצמאית, בשם ליכטנשטיין המזרחית?

ג'ונתן: אין לי מושג, ובוודאי שאין זה משנה כרגע! כבר חמישה דורות לפחות, שאנו תובעים כל העת את השלטון בחבל-ארץ זה, ואין בכוונתי להפסיק מסורת זו דווקא עכשיו!

ג'ודית (במבט חולמני): אבא, לנסיך ליכטנשטיין יש בן יפה?

ג'ונתן: אין זה מעניין אותי כהוא זה. את, רק על נערים מסוגלת את לחשוב!

ג'ודית (בחיוך): ועל מה עוד אני אמורה לחשוב?

ג'ונתן: (נאנח).

צ'ארלס (נכנס): היי, ראיתם את רונדה?

ג'וליה: לא, למה?

צ'ארלס: כי אני מחפש אותה.

ג'וזפינה: אולי ברחה עם איזה אהוב שלה.

צ'ארלס: הלוואי!

ג'ונתן: באמת, צ'ארלס – מדוע זה לא תנסה לחיות ביתר הרמוניה עם רונדה?

צ'ארלס: אבא, הבן – אינני יכול! מדוע זה השאת לי מלכתחילה אישה מבוגרת כל-כך?

ג'ונתן: אוה, באמת, בן! אביה הינו ראש איגוד הכורמים והבוצרים. מנין זה חושב אתה היה לנו כל-כך הרבה יין, אלמלא נישאתם?

צ'ארלס: אין זה מעניין אותי כהוא זה.

ג'ונתן: ובכן, בני, אינני מבקש ממך כי תתעניין. כל שאני מבקש ממך הוא, כי תשמור את הקשרים עם רונדה טובים ככל האפשר ואף יותר מכך, ושלא תעלה אף על דעתך גירושין או אף פירוד, או משהו בדומה לזה.

צ'ארלס: (נאנח ויוצא).

ג'ודית: אבא – אנחנו ניסע מתישהו לליכטנשטיין המזרחית?

ג'ונתן: עדיין אינני יודע, ובוודאי שיכולה את לחכות. אותו נסיך עזים בדיוני אשר לך יחכה, בוודאי, גם אם נתאחר בחודש או שניים.

ג'וליה: אין אתה צריך ללעוג לנערה, ג'ונתן.

ג'ונתן: מי זה לועג? – אוה, הנה הוא המשרת, יחד עם הטלפון. מי המציא את המכשיר המקולל הזה, רוצה הייתי לדעת. (מרים את השפופרת) הלו? אוה, בון ז'ור! קווא? אוה, פווא בל! פווא בל! מרסי, ווי, מרסי!! (מוריד את השפופרת). היודעים אתם, מי זה היה?

(שתיקה).

ג'ונתן: ובכן, היה זה סגנו של תת שר-התיירות הצרפתי, והוא מסר לי כי אולי כבר תוך השבוע הקרוב יעלה הצעה, על-פיה תיסוג צרפת בשלבים משטחי ליכטנשטיין המזרחית.

הפרק הראשון בסיפורי "2008: מלחמת-השחרור האדירה של הנפש" (נכתב: 2008-2009)

היה זה בקר חם, באפן בלתי-רגיל, בבירה בֵּאוֹגְּרַד, המכונה גם בֶּלְגְּרָד. אֵלָה ויוּלִּי פסעו, נרגשות מכדי להיות עייפות, מעל לנהר הדנובה הרחב.

"אז את אשכרה גמרת איתו – לגמרי? את כל העניינים המשפטיים, גם?" שאלה יוּלִּי את גיסתהּ, ברגש ובחום.

"טוב, לא במאת-האחוזים, כמובן", הסבירה אֵלָה, "האמת, לו זה היה תלוי רק בו, כבר היינו גומרים הכל בטוב – אבל אמא שלו, ודודו, ודודתו… את מתארת לעצמך", פנתה, נרגשת, אל-עבר בת-שיחה, "שהיצורה הזאת אשכרה אמרה לי בפרצוף, 'אני מההתחלה לא רציתי, שדַּנְיוּשְׁצְ'קָה שלנו יתחתן עם איזו אוהבת-אלבנים ארורה'! ושתביני – היא גם נראית כמו מירה מרקוביץ', כן?" "מי זאת מירה מרקוביץ'?" שאלה יוּלִּי. "אשתו של מילושביץ' ימח-שמו, הרוצח הארור ההוא – והיא גם תמכה בו!!! שתביני – פתאום תפסתי את עצמי וחשבתי לי, 'קיבינימט, מה לעזאזל חיפשתי בקרב הכנופיה הנתעבת והמזורגגת הזאת, הא? תומכים ברצח-עם לכל המוסלמים באשר-הם, סקסיסטיים בטירוף… שתביני, יוּלִּי – פתאום הרגשתי, כאילו ישבתי באיזו ועידה, של מועצת רש"ע הדוסית במרכז הרב ימח-שמם, שיישרפו אמן!!! בְּלַאט!!!" עיניה, הירוקות והיפות, רשפו בלהט עז.

יוּלִּי חיבקה, בעוז, את גיסתה הנסערת. "בסדר, את גמרת איתם עכשיו אֵלָתִי… הילדות, הרי, יהיו אצלך. החווה? שתישרף אמן!!! נכון או לא?" חייכה אל הבחורה הצעירה באהבה. ואז, לפתע…

אף-אחת מהן, לא ממש "תכננה" זאת, אבל – איכשהו – בדרך כָּלְשֶׁהִי – זה, פשוט מאד, קָרָה. בדרך טבעית לחלוטין, התקרבה מעט יוּלִּי לאֵלָה, לאחותו הצעירה, של בעלה ואהובה, חיככה, רכות, את אפיהן הנשיים והענוגים זה בזה

ושני פיותיהן נפגשו.

 

שתי הנשים הצעירות, בהירות-העור ויפות-התואר, השריריות והחטובות – אשר כל הלידות שעברו, רק ייפו עוד ועוד את נשיות-גזרתן ומילאוה – ננעלו בנשיקת-אהבים לוהטת, לשונותיהן מתלפפות האחת על-גבי רעותה, גוויהן הנאים נעולים בחיבוק עז, בצמד-פותיהן פורחת לחלוחית, אשר כדבשא דשמיא טעמה וכריחות-פריחת-עצי-פרדסי-עמק-הטל ריחה…

"אני אוהבת אותך", נאנקה יוּלִּי, מבעד לגיפופי-הצטרפות-פיותיהן, בכור-המצרף של טוהר-התשוקה, "דַּנִּי הוא אחלה – אבל, אין כאהבתי לך… אותך, רק אותך תמיד רציתי אֵלָה… רַק אוֹתָךְ!!!" "ממתי?" ניתקה אֵלָה את-נשיקתן, המומה. "מרגע שנפגשנו לראשונה. כל השנים האלה". "ומה עם דַּנִּי?" "הוא כיפי ונחמד, אני אוהבת אותו אבל – לֹא כָּמוֹךְ!!"

אֵלָה לטשה בגיסתה מבט נסער – לתוך שנייה הרת-עולם אחת, נתקבצו ונתאפסו לפתע, גם עתיד וגם עבר.

 

ואז אֵלָה נישקה את גיסתה, את חברתה ואהובתה החדשה, כפי שלא נישקה עוד שום גבר מעולם: בתאווה ובתשוקה אמיתיות. והיא ידעה: זהו-זה, נגמר. לעזאזל עם דַּנִּי אחיה – ככל שאהבה אותו – לעזאזל הכל: ביוּלִּי, אִשְׁתּוֹ, היא כעת הִתְאַהֲבָה.

 

*

 

לשונה של יוּלִּי למדה, בלהט שקדני, את כל נבכי-פות-גיסתה, בעוד אפה הנעים מקפיד לעסות, בנאמנות מוחלטת ובגאונות מלאה, את דגדגן-אהובתה…

השתיים שכבו במיטה יפה וחמה, בצימר רומנטי בלב הרי האלפים הדינאריים, בקרואטיה ליד גבול בוסניה-הרצגובינה, מהלך שתי שעות נסיעת-רכבת מסְפְּלִיט. בחדר הסמוך, נמו שלוש בנותיה הקטנות של אֵלָה את שנתן – כי היתה השעה ארבע וחצי לפנות-בקר.

ובינתיים, התקרבה אמן, יותר ויותר, לאורגאזמה המלהיבה ביותר, שידעה מעודה. בכל עשרים ושבע שנותיה, אף לא חלמה האשה הצעירה, כי יכולים יחסי-מין להיות מלהיבים כל-כך – תמיד אהבה מין, כמובן, אף חוותה תענוגות לסביים פה ושם, בתיכון ובאוניברסיטה, אולם – מעולם, לא ידעה, מעולם אף לא חלמה, תענוג מיני מושלם ושמיימי מהו. מעבירה את כף-ידה, עדויית-הרוק, על שתי פטמותיה הזקורות, נאנקה אֵלָה כמעט עַד-שָׁתֶק, עד דמעות שוטפות שֶׁל-אֹשֶׁר, מרוב כח-סחיפת-גלי-הלהב, שחצב לו מעון-קבע, בתוך כל מעמקי-מהות-ישותה הצעירה… כי יוּלִּינְקָה, גיסתה ואהובתה, יָדְעָה יָפֶה, מָה היא עושה.

ובעוד לשונה, של הבחורה האתלטית וזהובת-השיער, אוכלת את-פות-גיסתה ואפה מענג, במומחיות כה מושלמת, את-דַּגְדְּגָנָהּ – שלחה אחת מידיה, והביאה קצות שלוש מאצבעותיה, אלי-פי-טבעתה, של-אֲהוּבָתָהּ היפהפייה… ודחפה.

 

וְאֵלָה צָרְחָה… 🙂 🙂 🙂

 

*

 

השעה היתה חמש ועשרים לפנות-בקר, כאשר נשכבו השתיים, זו לצד זו, בשמלות קלילות ושקופות-למחצה ללא דבר מתחתן, על כסאות-הנח במרפסת הצימר, הצופה אל הים האדריאטי התכול. עורן החיוור בהק, קמעה, בזהר-של-בריאות, פטמותיהן עודן זקורות, ליבותיהן מוסיפים בהשתלהבות לפעום.

"אז מה נראה לך", שאֵלָה יוּלִּי, מלטפת, רכות, את שערותיה, השטניות והארוכות, של גיסתה=אהובתה. "תחזרי לארץ, או תישארי באירופה?"

"מה יש לי לחפש בארץ"… שאלה=ענתה אֵלָה, "טוב, כמובן – משפחה, חברים, שפה… אבל – לא י'דעת, שמונה השנים האלה, קודם באנגליה ועכשיו בסרביה, די פקחו לי את העיניים. זה ממש לא מובן לי, איך הסכמתי, בכלל, אי-פעם להתגורר ב'מדינה', שהיא – בפשטות – בית-כלא אחד גדול. שבכל כיוון, את יכולה לנסוע גג שעה-שעתיים – וטראח: גבול לפניך. ואפילו עם מצרים או ירדן, אז זה רק כאילו מעבר חופשי – ובפועל, אם אינך חברה אישית, של שימון פרס – אז זה שעתיים של תחקור שב"כניקי, מדוע את רוצה לנסוע בכלל… כאילו, שהרצון במרחבים והתשוקה לגלות עולם, איננה דבר מובן ונתון מאליו, אצל בנאדם בריא!! באמת – איך אפשר? ואז אני חושבת – פאק, איך אחר-כך עוד מתפלאים, שהישראלים הם צרי-אופקים כל-כך, קרתניים כל-כך – הרי, מַמָּשׁ בכֹחַ חוסמים להם את האופק, מֵצרים להם אותו עוד ועוד!! אז מה הפלא, בכלל, שכל-כך הרבה אנשים, פונים להזריק את אופיום-הש"סניקיות, או חב"ד, או נחמן-גמגמן, העיקר איכשהו לנסות ולברוח?" עיני-אֵלָה חייכו.

"ולא בא לך, כבר, לנסות לפעול יחדיו? לשנות זאת יחד?" שאלתה כהנת-השמש, יוּלְיַאנָה גּוֹלְדְּבְּלוּם-רֻבִּין.

"לא… כבר די-נגמר לי מזה. מתאים לי פי-אלף יותר, לנסות לפעול כאן באירופה, מקום, בו קיימת כבר סצנה אנארכיסטית אמיתית, לא סתם ו'וֹנַא-בִּי'ז, כמו בתל-אביב. האמת, אני די-מתלבטת עכשיו, בין הולנד לסקנדינביה… מה את חושבת? לאן בא לך לנסוע?" חייכה קלות אֵלָה אל-עבר עיני-גיסתה, אובדת ביפי-מעמקי-ים-נשמת-אהובתה.

"אישית, אני נמשכת הרבה יותר לאַמְסְטֶרְדַּאם"… חייכה יוּלִּי, "כמו אז, זוכרת, בסוף 2000"… "אה, ימי הרווקות", 'נאנקה' אֵלָה בנוסטלגיה. "הם חזרו עכשיו, בעצם", קרצה יוּלִּי. "האמת, נראה לי, שגם לדַּנִּי זה מסתדר – את יודעת, בזמן האחרון, ממש לפני שבאתי אלייך, הוא התחיל לזרוק לי אי-אלו רמזים, על כמה מונוגמיה זה מטופש ו'אולד פאשן' וזה"… "וואללה? אחי החנון מתחיל לגלות את הקוּליוּת, סוף-כל-סוף?" העמידה אֵלָה פני-מופתעת. "טוב, תראי", חייכה יוּלִּי, "גם את, גם אני… גם דַּנִּי, אם חושבים על כך… וכמובן אָלֶכְּס… יש עליו הרבה השפעות חיוביות". השתיים חייכו – והתנשקו. "מעניין, אם כך – עד כמה רחוק, הוא יוכל ללכת"… הצטעף מבטה של אֵלָה קלות. "את מתכוונת"… החלה יוּלִּי שאלתה, תוהה, האם ניחשה נכונה. "אני מתכוונת", חייכה אֵלָה, מבטה מצטעף עוד ועוד, "האם יסכים לשקול שלישיה – במסגרתה יעשה את זה, גם עם אֲחוֹתוֹ הַקְּטָנָהּ?"

יוּלִּי הביטה בגיסתה, הערצה אילמת במבטה. "ורק לחשוב", נענעה בראשה קלות, "שכל השנים האלה – למה חיכינו, אֵלָה? למה לא התחלנו לשכב יחד מייד לכשהכרנו?"

הפרק הראשון: אוֹרוֹּזְ'נִי, בסיפורי "אַרְקָלִידָּה"

זר, כי פוסע היה ובא אל-בין מסדרונות ארמון-הקיסר מעוטר-השיש, אשר באַאוּגְּרֵייל המעטירה, כי פוסע היה בין הלפידים, מעלי עשן-הקטורת, לגבעולי שיח הטוֹּרְרָגֶּ'ן ארוכי-הקנה, בידו, בוודאי, מכתב-הפניה כלשהו, אל הרשות והסמכות העליונה ביותר, בכל האימפריה הארקלידית עצומת-המימדים כולה, בוודאי נעצר היה לפני דלתות-המהגוני הרחבות, אשר אפילו גובהן – שבעים ושלוש אמות – אינו יכול, בשום-פנים-ואופן, להאפיל על רוחבן הרב – שהיה כמעט פי שלוש מזה, מאתיים ותשע אמות למען הדיוק – ושם היה שומר, עבדקן ורחב-גוו, מושיט ידו השמאלית קדימה, בעוד הימנית מצמידה את להב-החרב אל גרונו של הזר. "מכתב-הפנייתך!" היה השומר פוקד, ומשהוגש המכתב לעיונו היו דלתות-המהגוני אדירות-המימדים נפתחות קמעה-קמעה, והזר היה מוכנס אל-תוך אולם ההמתנה – אשר גדול ונרחב היה, ככיכרה המרכזית של עיר בינונית, במחוזות הפריפריאליים, ומפואר מכך לאין-שיעור.

מה לא היה שם!! אינספור ראשים מפוחלצים, של נמרים, אריות, דובים וזאבים, כמו גם, של אי-אילו ממושלי-המחוזות ומלכי-האוייב, שהעלו, בזמן מן הזמנים, את חמתו, של אחד מקיסרי האימפריה, אדירת-הכח ביותר בתבל, ומזלם לא שיחק להם, להימלט בזמן; תכשיטי-יהלומים ואיזמרגדים לאין-מספר, כל אחד ואחד מהם, גדול יותר מבן-אדם ממוצע; אינספור עופות ודגים מפוחלצים, מכל סוג ומין אפשרי, מכל רחבי האימפריה ובנות-בריתה; עשרות בדים ענקיים, רקומי עלילות-קרבותיהם של הקיסרים הקודמים, כל פרט ופרט בהם, ויהיה אף הזעיר ביותר, מוצג בגודלו הטבעי ובמלוא פארו (אם לא למעלה מזה…) – ובמיוחד בלט שם, כמובן, קרב אג'ידי המפואר, שנערך ערב מותו, בשיבה טובה ומאושרת, של מייסד האימפריה הישיש, ובו השתלטה ארקלידה, באופן סופי ומוחלט, על כל המחוזות, השוכנים מזרחית לקלטגאן – בהכריעה, סוף-כל-סוף, את כל אוייבותיה המסורתיות ממערב; דיוקנאות רקומים, כל אחד מהם בגודלם, של שלושה מבני-ציבור ממוצעים, של שני הקיסרים הקודמים, גובה כל אחד מהם למעלה ממאתיים ושבעים אמה; שני אקוואריומים ענקיים, כל אחד מהם גדול כטרקלין ממוצע, בבית אחד מעשירי סוחריה של הבירה המפוארת, האחד מלא בדגימות, מכל סוגיהם, של דגי אוקיאנוס הקרח הצפוני, אשר לחופיהם של מחוזות ווּרִי ורִינְדּוֹאָה, ואילו השני משכן בקרבו את כל מגוון-זניהם של דגי ים טֶנְקוֹּס הגדול, אשר מדרום-מערב לאימפריה (לרבות זוג כרישים בוגרים, שניהם זכרים ומספר תמנונים ודיונונים), בשניהם נשמרים המים, בטמפרטורות ההולמות, ועוד אקוואריום אחד נוסף, בקצהו המרוחק ביותר של האולם העצום, ובו דגי המים המתוקים, אשר באגם טוֹּנְגֶּ'ן רחב-הידיים, השוכן בפאתי-קדם; כל רצפת האבן וכל תקרת האבן מכוסות בשטיחים, אשר עומקם למעלה משלוש אמות, והם מתארים את קרבותיה הימיים של האימפריה נגד ציי מדינות-האוייב, קרבות, שברובם – כמובן – הושלמו בניצחונה הצבאי המפואר של האימפריה הארקלידית רבת-הפאר, הגדולה והעצומה, הנאדרת והמעטירה; פה ושם התרוממו, עמודי-שיש אדירים ועצומים, אשר גובהם והיקפם, גדולים פי-כמה מאלה, של האדיר בעצים, והם מכוסים עיטורים ופיתוחים, המתארים את כל תולדותיה, של השושלת הקיסרית ואת כל מלוא-דברי-ימי-העולם, באמצעות שרשראות זהב טהור ויהלומי-אזמרגד. ומעל לכל, לפחות מאה ושמונים אמה, מעל לכל אלה, הביטו בנכנס, במבטים עמוקים מני-חקר, משוללי-כל-רחמים ומלאי-לבב, עיני פסליהם העצומים, של אַאוּגְּרֵייל, קוּרְט, ז'וּלְגִּ'יבָה, תּוֹרוּלַאם, לִיקְבִּסַּאן, מְיוֹּרְּה, אֵרְלִיבָאר, קִיבֵּסַאר ודְּרַוְּטְ` – אליה החשובים ביותר, של האימפריה הארקלידית הנאדרה כולה:

אַאוּגְּרֵייל, האלה האם הגדולה, אשר פניה צורת-לבב להם, שתי עיניה גיצי-אש, שפתיה העבות מופשלות, לנשיקת-אם ואהובה, על כל גופם, של נתיניה הנכנעים, אך בתוך פיה, נוצצות שתי שורות שנהבים, החדים-מכל-חד – ללמדך טוב-טוב, מה יעלה בגורלם של החוטאים. חזה העצום, בטנה התפוחה ותעלת-הלידה רחבת-הידיים שלה הזכירו לכל מאמין, את תפקידה העיקרי – לידת העולם עצמו, על כל אשר בו, לרבות – כמובן – כל יתר האלות והאלים כולם.

קוּרְט, אל המלחמה והניצחון, האל, בשמו נשבעים כל לובשי-המדים, ואליו מתפללים, בערב-הקרב, כל החיילים. במקור העורב אשר לו, יבלע – אם אך-יתרצה – את כל צבא האוייב כולו, וירסק, בשיניו האדירות, שצורתן כשיני האדיר שבנמרים, את כל גוויותיהם כולן. אחרי אמו, אַאוּגְּרֵייל הגדולה והאדירה, היה הוא החשוב באלים, ונותן-החסות למשפחה הקיסרית עצמה.

ז'וֹלְגִּ'יבָה, אלת האהבה היפהפייה. בפתותה את אמה האלהית, אַאוּגְּרֵייל היפהפייה והאדירה, לתנות אהבים עמה ולינוק את יין-האושר השמיימי, הבֳּזַ'נְטְיָה, מתוך שדיה הצעירים, אפשרה, את איחוד עמיהן השונים, לאימפריה האדירה ביותר, שראתה התבל מעודה.

תּוֹרוּלַאם, המוכר גם בשמו כ"אל עליון" – החשוב במאהביה של האלה אַאוּגְּרֵייל ואבי החשוב בבניה, האל קוּרְט הגדול. פטרונם של עמי מרכז האימפריה, ומששכב עם אמו, האלה אַאוּגְּרֵייל הדגולה והטובה, אפשר בכך את הקמתה. בשונה מכל יתר האלות והאלים, לו לא היה אב, כי-אם אמו האלהית ילדתו מעצמה.

לִיקְבִּסַּאן, אל משמורת-הדייגים ואביהם של כל בני מחוז הצפון רִינְדּוֹאָה. אל שרירי ורב-און, אוהב ים ונשים, המרבה להופיע בדמות אדם ולבעול נערות בתולות בכפרי-הדייגים הזעירים, אשר לחופי מחוזות ווּרִי ורִינְדּוֹאָה, מעניק להן בכך תאווה מינית בלתי-נשלטת ושלל ילדים שריריים, הגדלים להפוך למעולים בדייגי אוקיאנוס הקרח, הצפוני והקר. כאשר בעל את אמו, האלה אַאוּגְּרֵייל הגדולה והאדירה, העניק הריונה לים את הלווייתנים והכרישים, התמנונים והדיונונים, כלבי-הים, פרות-הים ואריות-הים.

מְיוֹּרְּה, אל-המוות, בעל שמונה עיניים, שחורות מני-שחור, שמונה ידיים, כולן מסתיימות באזמלים מרושעים-למראה ומקור-עורב ענק, אשר בהיפתחו, חושף הוא שמונה טורים, של שניים צהובות, מרקיבות. הוא בולע, את המתים הארקלידיים כולם, שותה את דמם – ומתמלא עזוז.

אֵרְלִיבָאר, אל התפילה והחכמה. פניו פני-ינשוף, רגליו רגלי-נמר וידיו טפרי-עיט, בהם אוחז הוא, את מקורם האלהי הקדמון, של שני ספרי-החכמה המקודשים מכל: הלַאבֶּרֵנְדְּ, ספר חכמת-המדינה והדַּאבֶּרֵנְדְּ, ספר חכמת-התפילה.

דְּרַוְּט`, אל הגשמים, הסופות והמחלות כולן האחראי, בין-השאר, גם על השכר והעונש, לבאי-עולם כולם. בידו הימנית, אוחז הוא גביע-יין, בצורת ענן אפור וענק, המלא במי-גשמי-הברכה אשר, ברצותו, ישפוך על פני-האדמה – ובידו השמאלית, אוחז הוא שוט-ברזל ענק, אשר – ברצותו – יכה את הארץ כולה, בברקים או בברד, במגיפות או בבצורת קשה.

 

וגדול מכולם, כמובן, היה פסלה של אַאוּגְּרֵייל, האלה האם הגדולה, רבת-הכוחות ואשר יותר-מכל-אדירה הינה, מלוא כל הארץ כבודה.

ולימינך, בוודאי רואה היית את דלת-הענק, המכוסה כולה בהרי-הרים של עור-פילים, ועליו משוך שטיח, עבה במיוחד, של קטיפה ירוקה. שום קול אנושי, אינו יכול לעברה לעולם – לשם-כך בדיוק נבנתה כך. ואולם, לו יכול היית, לשמוע את הנאמר אז, באותו יום קיץ גורלי, ה-16 לחדש הקיץ הראשון, שנת 78 לייסוד ארקלידה, היית שומע, בוודאי, את קולו של קיסר האימפריה, אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי האדיר, מרעים ואומר:

"אני, אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי, בנו של אוֹרוֹּזְ'נִי השני ונינו של אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון, בונה ומייסד אַרְקָלִידָּה הגדולה; קיסר היבשת הגדולה והעצומה, אבי העם, מפקד ­הצבאות, מלך אָרְגָּל וסוֹּבְנָה, עוצר בירתנו היפהפיה אַאוּגְּרֵייל, ראש וראשון לכל האזרחים, מרחיב-הגבולות, בונה ערים, מגלה עמים ומחריב אויבים, נותן להלן תנאי סופי ואחרון לבני קוֹרָסוֹּגְּיָה: היסוגו, מיד וכעת-חיה, מכל דרישותיכם, לויתור מצידי על שטחיה, של ממלכת סוֹּבְנָה. זוהי מדינה עצמאית לשעבר, שכעת היא בידי ואין לכם כל נגיעה שהיא אליה. והיה, כי לא תודיעוני, בעוד הזמן, אשר עד לעשר שקיעות הוא, כי אמנם, כך עשיתם – אראה את כל הסכמינו עמכם, בטלים ומבוטלים, כעפר הארץ, אכריז מלחמה ואספח את ממלכתכם". הקיסר הפסיק לרגע את ההכתבה, והורה לתשעה-עשר שליחים, שעמדו לפניו לצידם של הלבלרים: "תוך הזמן, אשר לשבע שקיעות הוא, הריני מצווה בזאת, כי לגבול קוֹרָסוֹּגְּיָה, יובאו כל הגברים הבריאים, מגיל 16, עד לגיל 35, למען יהיו מוכנים, להכחיד, כליל ולחלוטין, את השרצה הקורסוגית הטמאה, מתחת לשמיים. מהרו-נא ומסרו הודעה זאת, בכל המחוזות למעט גְּיָאגְּמָזַּ'אר, כמו גם בטוֹּנְגֶּ'ן ובקֵיירוּדָּה!" פקד. השליחים מיהרו אל סוסיהם, ואוֹרוֹּזְ'נִי שב והכתיב ללבלרים את המשך האזהרה: "והיה, כי לא תשיבון, לאיגרתי הלזאת, בשפל-רוח נאה והולם ובכניעה מוחלטת ומלאה, אתם ומלככם – כלומר אתה, זִ'ירוּנְדְּבֶה – תומתו כולכם, בעוד כל אותם אלו, אשר על חייהם הבזויים נחוסה – בבורות-הכליאה אשר לנו, כנחותים וכבזויים אשר בעבדי-עולמנו, יחיו הם וצאצאיהם, לעולמי-עולמינו!! היזהר לך, זִ'ירוּנְדְּבֶה! היזהר והישמר, יען כי קרב ובא, יום-פקודה ודין!!" הקיסר סיים את הכתבתו ללבלריו, וקרא: "בעזרת האל קוּרְט הגדול, כה תהיי קוֹרָסוֹּגְּיָה שטח כיבוש!!"

אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי היה כבן 40 לערך, גובהו ממוצע, שערו שחור חלק, ועיניו שחורות, שלעיתים ניתן היה לראות כמין אש בוקעת מהן, כאשר היה נרגז באופן יוצא מן הכלל. לפני שש שנים, בהיותו בן 34, ירש את כס הקיסר מאביו, אוֹרוֹּזְ'נִי השני, שנהרג בקרב נגד ממלכת קוֹרָסוֹּגְּיָה בהיותו בן 48, גיל קשיש למדי לאותה תקופה. באשר לאוֹרוֹּזְ'נִי השני, הוא היה נכדו של אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון ולא בנו. אביו אַגְּרִינֵּס, בנו של מייסד האימפריה, נהרג כאשר הוביל את הדיויזיה הרביעית, בקרב אָגִּ'ידִּי המפואר, שהתקיים בשלהי ימי-שלטונו, של אביו המהולל – כאשר, לראשונה בהסטוריה הארקלידית, הובטחו באופן סופי גבולותיה המערביים של האימפריה וסופחו אליה, באופן מלא ומוחלט, המחוזות גּוֹמֶּר, ז'וּאִינִּי, אָגִּ'ידִּי, ורִינְדּוֹאָה המערבית, כולם איזורים, אשר היו נתונים, עד לאותה העת, לשלטונן, לחסותן, או להשפעתן הרבה, של ממלכת קוֹרָסוֹּגְּיָה ובנות-בריתה השונות – בעוד ממלכת תָּגָּג – לשעבר גבירתו העזה, של האיזור כולו – נפגעה ונחלשה עד-כדי-כך, שכלכלתה התמוטטה סופית והיא נפלה, שדודה, כפרי בשל בידי האימפריה הארקלידית הצעירה, שנים ספורות בלבד לאחר-מכן. ומשמת המייסד בגיל שמונים וארבע, ישיש ושבע-ימים, חדשים מעטים לאחר קרב גדול זה, עלה במקומו על הכס נכדו, אוֹרוֹּזְ'נִי השני, אשר היה, אז, בן שתיים-­עשרה וחצי שנים בלבד.

איש לא הבין בתחילה, מדוע בחר המנהיג הזקן להוריש את המלוכה דווקא לצעיר בנכדיו. היו לו עשרים ושבעה נכדים מבוגרים יותר, כולם מוכשרים מאד, בצבא ובחכמת-המדינה כאחד. ואולם, זה היה רצונו האחרון של המייסד, ואיש לא קם לערער עליו.

ואכן, אוֹרוֹּזְ'נִי השני היה מנהיג דגול. במשך קרוב לשלושים וארבע שנות מלכותו, שגשגה ארקלידה כפי שלא שיגשגה עד אז מעולם. כאשר מת, התאבל עליו העם אף יותר מכפי, שהתאבל על אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון, שאיגד שלוש-עשרה אומות זעירות, חלושות ומפוחדות, לאומה גדולה ואדירה אחת.

לעומתו, אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי לא היה אדם גדול, כפי שניתן היה לצפות שיהיה, בתור שליט של אחת האימפריות האדירות ביותר בעולם. לא. הוא היה, לאמיתו של דבר, חסר חוש-הנהגה במידה מספקת.

ודווקא עכשיו, בזמן כה קשה לאימפריה בה שלט, כאשר הקופה התרוקנה כמעט לחלוטין, הודיעה ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה, אשר שכנה, מעבר לרכס ההרים הקֶלְטָגַּנִּי, על "זכותה ההסטורית לשחרר את רפובליקת סוֹּבְנָה הכבושה, ולאמצנה תחת חסותה".

מה??

הרי היתה זו מדינה עצמאית קטנה, במשך 254 שנים, כשמתוכן שלושים ושלוש שנה נהנו, היא ושכנתה אַרְגָּל, מהגנתה המלאה של האימפריה הארקלידית, אשר הצילתן שלוש פעמים רצופות מכיבוש בידי הרייך הראשון של בִּירְגָּה – אומה שוחרת ריב ומדון ובעלת משטר טוטאליטארי ורצחני במיוחד, השוכנת צפונית-מערבית לקוֹרָסוֹגְּיָה ואשר שלטה בהן, עד לנצחונה ההסטורי של הקיסרות הארקלידית, בקרב אג'ידי הנזכר לעיל. התשלום על ההגנה הזאת, כך לדעת שלושת קיסרי ארקלידה אוֹרוֹּזְ'נִי הראשון, השני והשלישי, לא היה גבוה כלל ועיקר – שבעת-אלפים וחמש-מאות ילדים וילדות סובנים וארבעת-אלפים ושבע-מאות ילדים וילדות ארגליים, אשר נשלחו, מדי שנה בשנה, לעבדות בבתיהם ובחוותיהם של עשירי האימפריה הארקלידית. לפני חמש שנים, כך פתאום, הכריזה אַרְגָּל על מרד, ומשלוחי-הילדים השנתיים הופסקו; כנראה, שלאחר שנהרג אוֹרוֹּזְ'נִי השני במלחמה, בה הפסידו הארקלידים את פסגות הקֶלְטָגַּן לקוֹרָסוֹגְּיָה, סברו להם הארגלים לתומם, כי לא רק הקיסר מת, אלא גם ממלכתו. דבר זה התברר, כמובן, כטעות גורלית של ממשלת אַרְגָּל, אלא שסוֹּבְנָה, לא השכילה ללמוד, מגורל שכנתה, וכאשר זו נכבשה, עריה נשרפו ושדותיה נזרעו כולם מלח, הרימה, פתאום, זו האחרונה, קול צעקה והכריזה מלחמה, על קיסרות אַרְקָלִידָּה.

לא פחות ולא יותר!

כמובן, שמקץ חמישה ימים כבר צעדו לבטח חיילי צבא ארקלידה בבירתה של סוֹּבְנָה. וכאן, נהגו בדיוק כמנהגם עם רפובליקת אַרְגָּל משכבשוה: החרבת הערים, הפיכת מרכזיהן – לבסיסים צבאיים, הקמת אינספור מצודות ולקיחת כל ילד רביעי – לעבדות!

אז מה זה, לעזאזל, עניינה של קוֹרָסוֹגְּיָה? מה, כלום לפתע פתאום, הפכה זֹאת לפטרוניתם, של כלל מדוכאי-עולם? הרי, אוֹרוֹּזְ'נִי לא שכח עדיין, מה עשו ומה עוללו חיילי הצבא הקורסוגי לרפובליקת מֵלוֹטָאנְטְיָה הקטנה והמסכנה ב"יום ראשון השחור, העשרים לשנת 70". פשוט דרסו אותה במגפיהם! וזאת מדוע? משום שאחד משריה של הרפובליקה האומללה אמר, בטעות, על מלך קוֹרָסוֹגְּיָה, שהנ"ל, כְּנִרְאֶה, מתחיל להקריח. זה הכל!

וכלום אין זו אמת?

אז אם כך, מי היא קוֹרָסוֹגְּיָה שתבוא ותדבר? כאשר כבשה היא את מֵלוֹטָאנְטְיָה, לא די בכך, שחייליה המתפרעים חטפו כֹּל ילד, אנסו, באכזריות מזעזעת, כל ילדה ונערה, שראו והפכום, את כולם עד לאחרונה שבהם, לעבדיהם ולשפחותיהם – בעידודו הנמרץ, כְּמוּבָן, של מלכם – אלא גם טבחו, בכלל תושביה הבוגרים של הרפובליקה הכבושה בלהט עז כל-כך, עד שמתוך למעלה משבע-מאות שמונים וארבעה אלף תושביה הבוגרים, לא נותרו בחיים, אפילו, מאה אלף בני-אדם! וכיצד זה נוהגים הם, בשליטתם במיעוט מסכן, זעיר ואומלל זה! כיבושה של קוֹרָסוֹגְּיָה בידיו יהיה הצלה עבור המלוטנטיים, וזאת על-אף שלטון הברזל שינהיג שם!

אז שקוֹרָסוֹגְּיָה לא תתחיל להרצות ולנאום כעת, בשם מדוכאי כל העולם, בבקשה!

 

*

 

באותו זמן, כבר דהרו שליחיו של אוֹרוֹּזְ'נִי לכיוון הבירה הקורסוגית, זו פְּיֵּרִין המעטירה. הם כבר הספיקו לעבור מרחק רב – בעולם המוכר כולו, מעולם לא נמצאו סוסים, שיהיו מסוגלים אי-פעם להשתוות, במהירותם ובכוחם הכללי, לסוסי אַרְקָלִידָּה – זו הקיסרות, אשר סוס דוהר סמלה.

כך אירע, שכעבור ימים לא-רבים כבר קיבל זִ'ירֻנְדְּבֶה, מלך קֹרְסֻזֶּ'ה בחסד האל הגדול קְרִילּוֹ, את האולטימטום הארקלידי. והוא כינס במהירות את שריו, והודיע להם: "חברים, סכנה מאיימת על ממלכתנו! אוֹרוֹזְ' קיסר אַרְלִידְּ, הגיש לנו תנאי סופי ואחרון, ודרש תשובה מיידית". "וכי מה דורש הוא?" שאל שר ­ההגנה, ז'ֹבֶר לַה-קְרֵשׁוֹ, והמלך השיב: "שנוותר, ומייד, על כל דרישותינו בנגע לסֹבְנָה".

שקט מתוח השתרר בחדר-הישיבות של ממשלת קֹרְסֻזֶּ'ה.

"אבל, כיצד זה יְכוֹלִים אנו לעשות כן?" שאל לבסוף שר החוץ. "הלא, בני-עמנו הם, קרובים אלינו הרבה יותר מאשר לכל אותם בני-תערובת מֹנְדַּארְנִיִּים במזרח, אנשי אַוּגְּרֵה ורִינְדְּוַּא, המושלים בהם! ומזה חמש וחצי שנים, שהם נרמסים על-ידם!" "נכון בהחלט", הסכים המלך, "אולם – אל נא תשכח, מה דעתם של בני-התערובת הללו על מנהגנו שלנו במחוז מְלֹטֹּה. ונסה-נא לספר לקיסר הברברי הזה, על ארגון הטרור הרצחני של הברית המלטית, על אלפי האזרחים התמימים שנרצחו על סף-בתיהם, במרוצת שבע-עשרה השנים, שקדמו לכיבוש, על המימון השוטף והעידוד הנמרץ, שקיבל האירגון מכל ממשלותיה של מְלֹטֹּה… נסה-נא להסביר לו, שלא היתה לנו לבסוף כל ברירה אחרת, אלא למחוק לחלוטין את רפובליקת-הטרור הזו! הוא, הלא, רק לתועמלניהם-שלהם יאמין, יודעים אתם זאת!" "נוכל לנצחו". אמר שר ההגנה. "כן? וכלום יודע אתה, מה רב כוחם, של הברברים הללו? רק לאחרונה, התקבל אצלנו מסר מודיעיני מאַוּגְּרֵה"… והוא הוציא דף נייר, והחל מקריא: "במהלך חמש וחצי השנים האחרונות, מאז כיבושה של סֹבְנָה, הוכפל כוחו של הצבא הארלידי, והוא מונה כעת שלוש-מאות ושבעים אלף נפש. בגיוס המילואים שלהם, יכול כוחם להגיע עד לכמיליון חיילים. למעט אַרְזָּ'ל, סֹבְנָה ותָגָּז', בכל המחוזות רבה ההסתה הלאומנית, ויחד עמה גם האיבה, לכל דבר שאינו ארלידי. אַרְזָּ'ל וסֹבְנָה לא יעזו להתמרד שוב, אלא אם יצליח צבאנו, להגיע, ממש, עד לשערי בירותיהן. סיכויה היחיד, של ממלכת קֹרְסֻזֶּ'ה, לשרוד מתקפה מעין-זו, הוא באמצעות הקמתה של ברית, שישותפו בה מדינות רבות ככל האפשר". זִ'ירֻנְדְּבֶה סיים את ההקראה, ואמר, "כעת, נשאלת השאלה – כמה מדינות יחברו אלינו, במקרה אשר כזה?"

 

 

*

 

אם יש דבר, שהקיסר אורוז'ני שנא בכל לבו ומאודו, הרי היה זה, שיפריעוהו בעיצומה של ארוחה טובה וטעימה. אף-על-פי, שהדבר לא ממש ניכר, בגזרתו השרירית, הוא אהב לאכול, אהב מאד אפילו. והמאכל, האהוב עליו מכולם, היה דג-לייקס גדול ושמן, אשר נידוג, באותו הבקר עצמו, בחופי אגם טונג'ן רחב-הידיים, הובא, באריזה משמרת-קור, עטוף יפה בקרח, אל המטבח הראשי בארמון, בותר, בושל היטב בדבש ונאפה בתוך בשר-כבש, אשר הושרה ביין-רימונים במשך כל הלילה הקודם כולו – תהליך, שאת כל-כולו ביצע, אישית, השף הראשי, אֵייכְטְ`שִילְיוֹר אֵייסְלִיבַאר. ובכן, למחרת מתן התנאי הסופי והאחרון לקורסוגים, בשעת ערב מוקדמת, היסב הקיסר לסעודה פרטית ביותר, בארבע עיניים בסך-הכל, עם מפקד-צבאו, לדון עמו באסטרטגיה, הנדרשת מול עמי-המערב (הם לקחו בחשבון, מראש, תרחיש לפיו, אל צבאה, של ממלכת קורסוגיה, יחברו גם צבאותיהן, של כל בנות-בריתה הרבות – וזאת מסיבות, שיובהרו יפה בהמשך העלילה), כאשר לפתע, נפתחה דלתו, הגדולה והרחבה וראש-יועציו, ז'ילון, ניצב, מתנשם, בפתח. "אדוני הקיסר!" התנשם היועץ, "מה לך?" שאל אורוז'ני, וז'ילון ענה, מתנשם ומתנשף: "קיסר! בנך, הנסיך אוּרְגֻּנְדֶּז, ושניים מחבריו שתו לשוכרה, והנסיך חטף את כתרך, הכריז על עצמו כקיסר, וציווה כי נתקוף את קֵיירוּדָּה, ידידתנו אשר בדרום". הקיסר האדים. "מה?! לא אסבול התנהגות מעין זו. בזו הפעם, אלמד את הפוחח הצעיר הלז לקח, אשר לא ישכח מליבו לעולם! מדוע לא השקטתם אותו?" הוא ידע היטב מדוע, ולפיכך לא ציפה אף לתשובה. היטב ידע, שאם מתחיל, מי מן הנסיכים להתפרע, אך ורק אביו, יכול ורשאי להשקיטו – או, במקרה שהאב, איננו נמצא בבירה, מסיבה כלשהי – או שמחלה תקפתו – ממלא-מקומו ובא-כוחו.

כאשר הגיעו לשם אורוז'ני וז'ילון, צרח אוּרְגֻּנְדֶּז: "הו, הנה הם שני הבוגדים! בבקשה הכניסו אותם לכלא!" "אני אביך, פֹּחֵחַ שכמותך!" לאט אורוז'ני בזעם, מיהר אל בנו, חטף מעל-לראשו את הכתר וציווה: "קחו-נא בן-בליעל זה לחדרו, כִּבלוהו בשלשלאות ושִׂמו עליו משמר. מיד אבוא אף אני". "מי האדם הזה… מי"… קולו של הנסיך השתוי הלך והתערפל, ולבסוף שקע בעילפון.

"כעת-חיה אלמדה, את הפוחח הלז, דרכי-התנהגות", סינן אורוז'ני, בלהט עז וגדול, עצום ורב. "אבל, ראשית חכמה – בחזרה לארוחה!"

מקץ מחצית השעה, נכנס אורוז'ני לחדר, בו הוחזק בנו המתהולל, תחת משמר בן תשעה שומרים חמושים.

"אבא, מדוע זה הכנסתני הנה? כלום אסור ליהנות קמעה?" שאל הבן. האב הזועם סטר לו בכח על פניו. "ליהנות קמעה?! מעתה, חֳדְּשַׁיִם תמימים תוחזק כאן, בזה החדר, בלא נשים, בלא אלכוהול, ובלא כל חבריך השוטים! וזאת, עד אשר תלמד, לחיות בכבוד, כראוי לנסיך ארקלידי!" שאג האב, ויצא.

ואז הרהר, מה יהיה עליו לעשות, אם יקרה דבר-מה ליורש-העצר, בנו הבכור אַרוֹּזְגּוֹּנְדְּ. הוא ידע, שאז יהא עליו, להוריש את המלוכה למתהולל הצעיר. ואז, מה יהא גורלה של ארקלידה, אשר תופקד בידי אדם כזה? ברור, כמובן, שלא עלה על דעתו להוריש את תפקידו למי מבנותיו. בימים ההם, נשים לעולם לא יכלו לרשת את השלטון. רק גברים. ושלושה מבניו האחרים, נהרגו במלחמה האחרונה נגד קורסוגיה. הבן היחיד ששרד, היה אַרְטוֹּדְּ, עלם-חמודות עדין והגון, תרבותי וישר, גם אם חולמני קמעה. אורוז'ני אהב אותו יותר מכל ילדיו. "אם יקרה דבר-מה לאֲרוֹּזְגּוֹּנְדְּ, אוריש את כסאי לו", החליט האב. "יהא עליו להתבגר מחולמנותו – הדבר הוא בלתי-נמנע. שלומה של האימפריה כולה, עלול להיות מוטל על הכף".

ואולם, לאלים היו תוכניות אחרות בחיקם.

 

*

 

מעל למאה אלף בני-אדם היו בכל אחת מחמש האוגדות. כל אוגדה התחלקה לעשרים חטיבות, וכל אחת מאלה – לחמישה גדודים. כל גדוד התחלק לעשר פלוגות, וכל אחד מאלה – לחמש כיתות.

בראש כל כיתה עמד סגן. בראש כל פלוגה עמד סרן. בראש כל גדוד עמד רב­-סרן. בראש כל אוגדה עמד קולונל. בראש כל חטיבה עמד תת-גנרל. ובראשו של הצבא האדיר כולו עמד הגנרל אוֹּסְטְקוּיָיְנּוֹס הֶבְרִיקוֹנְיוּס, מפקד הצבא האימפריאלי ודודנו מדרגה שניה של הקיסר אוֹרוֹּזְ'נִי, אשר היה כפוף לו בלבד, והיה במעמד זהה לזה של ראש היועצים.

הוא היה דודנו מדרגה שניה של הקיסר!! נין לאורוז'ני הראשון האדיר, שיסד והקים את האימפריה!!

הוא היה גבוה מאוד: חמש אמות היתה קומתו. מבנה גופו רחב למדי ושרירי, שערו הארוך בלונדי-כהה, עיניו ירוקות, עיני-חתול, הדולקות כמעט תמיד באש מחשמלת, שנשים נמשכו אליה ונרתעו ממנה כאחד ותווי פניו, מחורצים היו מאד בקמטים. בן שלושים ותשע שנים היה, אבל בעצמותיו ובשריריו, היה כוחו כשל בן עשרים.

כל הכוח הצבאי האדיר הזה נערך באיזור רצועת-ההגנה, איזור, השוכן במערבם, של שני מחוזות המערב, גּוֹמֶר ואֲגִּ'ידִּי, אשר במערב האימפריה, אשר בו לא ישבו אזרחים, אלא רק אנשי צבא בבסיסיהם ומוצביהם, לגבול קוֹרָסוֹגְּיָה ולרגלי הרי הקֶלְטָגַּן.

עברו בינתיים תשעה ימים, מאז קיבל מלך קוֹרָסוֹגְּיָה את דרישות הקיסר.

לפתע, כאשר שקעה החמה על היום התשיעי, הגיע לפתע שליח, ועל סוסו דגלה הכחול-צהוב-ירוק של קוֹרָסוֹגְּיָה ודגל לבן. "אדוני הקיסר", אמר השליח כאשר הגיע אל האוהל הקיסרי, "אדוני הקיסר, מלכי הרם שולח לך את ברכותיו ומציע הסכם חדש בין שתי מדינותינו".

אוֹרוֹּזְ'נִי לקח מידו את מגילת הקלף הבהירה וקרא את הכתוב: "אנו מוכנים להסכים לכל עמדותיו של הקיסר הדגול בענין הטריטוריאלי, ונהיה מוכנים לנטוש, לחלוטין, כל בקשה שהיא, לכל סוג בעלות, טריטוריאלית או אחרת, בסֹבְנָה או על תושביה, אם אך תמלא אחרי התנאי שלנו, שהוא סיפוק דרישותינו – ההוגנות בהחלט – ומילוי צדך שלך בהסכם הלז: העבר-נא אלינו, את כל בנותיך ונכדותיך כולן, לשמש כז – מה?! כיצד זה מעז אתה, לדרוש הימני דבר-מה כה נתעב? קרב הנה, קורסוגי ארור, כיצד זה מֵעֵז אתה?" והוא תפס את השליח בעורפו, וריסק, בכל כוחו, את גולגלתו אל הסלע.

"אחי, תושבי אַרְקָלִידָּה!" שאג, "הכונו למחר למתקפה! נמחה את כל קוֹרָסוֹגְּיָה ואת כל שרידי זכרה מהארץ אשר עליה אנו יושבים! נשמיד את כל הקורסוגים עד לאחרון שבהם! קדימה!! הכונו לקרב! מחר, לעת שקיעת החמה!"

 

 

למחרת, עם השקיעה, שטפו גדודי-הצבא האימפריאלי לתוך שטחה של קוֹרָסוֹגְּיָה במהירות מדהימה. הצבא הקורסוגי, כך נראה היה לאוֹרוֹּזְ'נִי, פשוט ניגף לפניהם, ונשמד כולו עד החייל האחרון. במרבית הכפרים, העיירות והערים, בהן חלפו החיילים הארקלידיים, רצחו הם, את כל הגברים, לקחו להם לעבדים את הילדים, שחטו את התינוקות ואנסו וחטפו את כל הילדות, הנערות והנשים. כל הזקנים הושמדו בשריפה, על הישוב כולו, הוטל עוצר צבאי מלא והתושבים המעטים, שעוד נותרו בו, נצטוו, כולם כאחד, להשאר בבתיהם – אחרת יומתו, בעינויים שונים ומשונים. הקיסר גם סיפר לחייליו, שבני קוֹרָסוֹגְּיָה זממו לפגוע בבנות האימפריה כולן – ובמיוחד בבנותיהם של הלוחמים הארקלידים, אשר ילקחו בשבי, לנגד עיניהם.

מקץ חדש אחד בלבד, כבר כבשו הארקלידים, כמעט את כל חלקה המזרחי, של ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה. ההרים היו כולם בידיהם. האוגדה הראשונה כבר כבשה את שפך הנהר הקורסוגי לים הדרומי-מערבי, כוחות האוגדה השניה, הגיעו כבר עדי לב-לבה, של ממלכת האוייב ולצד האוגדות השלישית והרביעית, הטילו מצור על פְּיֵּרִין ועמדו לנתץ, כליל, את חומותיה הכפולות ולספחה לאימפריה.

כתום החדש השני למלחמה, כבר עלה, בידי הצבא הארקלידי, לנתק כליל את הקורסוגים, מכל מוצא לים וחלקו פנה מערבה, לעבר מֵלוֹטָאנְטְיָה הכבושה, בכוונה לייסד שם מחדש את הרפובליקה, ובזו הפעם כמדינת-חסות ארקלידית.

אבל אז חל מפנה.

הרייך הבִּירְגִּי, ממלכת ודוכסות אַמְפִירְלָנְד, ממלכת צִ'יקְנֶלְיִּי, מלכות צְּ'גָּרוֹ, נסיכות אַסְפָה והדיקטטורה העממית של דֵּיירוּנְנָּה, הצטרפו – כולן כאחת – למלחמה, לצדה של ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה. הדבר, כאמור, לא הפתיע כהוא-זה, את הכוחות הארקלידיים – שציפו לו, כזכור – ואולם, עדיין – אפילו בסיועה, של הרפובליקה של קוֹרָזְדֻּגְּוָה – בת-בריתה המסורתית, של הקיסרות הארקלידית, בכל מלחמותיה עד היום במערב, אשר כבשה – בינתיים – את כל דרום-מערב ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה – לא עלה בידם, אלא לשמר את הישגיהם הקיימים: סביבת פְּיֵּרִין ומרבית מחוז מֵלוֹטָאנְטְיָה היו, אמנם, לעיי-חרבות, אולם הארקלידים, לא הצליחו לכבשן. וכך, יום אחד לפני סוף חדש האביב הראשון, שנת 79 לייסוד הקיסרות הארקלידית, חתמו, לבסוף, נציגי הצדדים, על הסכם שביתת-הנשק.

אַרְקָלִידָּה הרוויחה את השליטה בכל מזרח קוֹרָסוֹגְּיָה, לרבות רכס הקֶלְטָגַּן במלואו, הכרה בינלאומית כוללת, בחוקיות-שלטונה באַרְגָּל ובסּוֹּבְנָה, תשלומי-עתק על המלחמה, מכל המדינות המנוצחות וכמובן: חמישית מכל ילדי קוֹרָסוֹגְּיָה, נשלחו לעבדות-עולמים באימפריה…

שלוש מבנותיו היפהפיות, של מלך קוֹרָסוֹגְּיָה, הובאו לארמונו, של הקיסר אוֹרוֹּזְ'נִי, שם נמסרו, בתור שפחות-מין רמוסות, לשלושת בניו.

 

ובחמישה-עשר לחודש האביב השלישי, שנת 79 לספירה האימפריאלית, נכנס הצבא הארקלידי בתהלוכת ניצחון לעיר הבירה אַאוּגְּרֵייל, כשבידיו שלל-מלחמה וביזה, בסך של שלושים וארבעה מיליון דינרי-זהב, כמו-גם ילדים וילדות קורסוגים לאין-מספר, כבולים היטב בשלשלאות, אשר רובם הוצאו, כבר במרוצת שני שבועות-החגיגות, למכירה פומבית בקרב עשירי-האימפריה. השטח שכבשה אַרְקָלִידָּה מקוֹרָסוֹגְּיָה, סופח כליל לאימפריה, שוליו הצפוניים – לחופי המפרץ הסובני – היה לחלק ממחוז אָגִּ'ידִּי, מדרום לו, הוקמו המחוזות אָגִּ'ידִּי המערבית וגוֹמֶר המערבית וכל אדמותיהם, של מחוזות אלו חולקו, בהגרלה, בין אצילי ארבעת-המחוזות = קרי: אַאוּגְּרֵייל, רִינְדּוֹאָה, גְּיָאגְּמָזַּ'אר וז'וּלְגִּ'יבָה = ארבעת המחוזות המקוריים, מהם נוסדה וקמה האימפריה, כמעט שמונים שנה לפני-כן.

אוֹרוֹּזְ'נִי השלישי היה, כולו, שטוף-אושר, וקרן מרוב שמחה. הוא הנהיג את צבאו לניצחון! הוא אשר מחץ, את מדינת-הרשע קוֹרָסוֹגְּיָה! גם אם נמנע ממנו לכבוש את בירתה, ואת שטחי מֵלוֹטָאנְטְיָה שבידיה, הוא ידע היטב: בשנים הבאות, לא תעז עוד, ממלכת קוֹרָסוֹגְּיָה המובסת, להרים ראש.