לאחר ביטול ההצבעה אתמול: ישראל בצומת-דרכים

אז… זהו, חברותים: אם הדבר המחריד הזה, לא יתוקן ומייד, לכנסת ולהצבעותיה, אין יותר תוקף, מאשר לסנאט הרומי בתקופה, בהּ כבר התקיים שלטון קיסרי יחיד, או ל"פרלמנטים" במדינות הקומוניסטיות, של המאה שעברה.

במקרה כזה, לפני האופוזיציה, עומדות שתי דרכי-פעולה אפשריות:

האחת = דרך-הכבשה: להגיד "טוב נו, שוין, נקבל את דין הממשלה הקדושה, דינא דמלכותא דינא", להכפיף ראשם ולפעות לעצמם, בסגידת-סמכות ובהשלמה שלמה; קרי: קבלה סופית ומלאה, למעשה, של היות בנימין נתניהו, הקיסר בנימין הראשון וויתור מוחלט, על כל התנגדות לו בעתיד לבוא;

והשנייה = דרך-המרי: לשבור את הכלים, להודיע "אם אתם, הממשלה, אינכם מכירים בהצבעות, בהן ניצחנו אנחנו = אנחנו איננו מכירים בהצבעות, בהן ניצחתם אתם! לכנסת אין עוד תוקף, אנו פורשים ממנהּ ומקימים לנו כנסת אחרת!" קרי: מלחמת-אזרחים בפתח ויש להיערך אליה כיאות!

אין עוד שום "דרך שלישית" (קהלני, כבר, אינו ח"כ…). צומת-הדרכים היא כאן. מה זה יהיה? כבשה – או מרי?

ה ע צ י ם ב ר ח ו ב י ע ב ץ , מ ר כ ז ר ח ו ב ו ת נ ר צ ח ו ! ! ! !

כבר לפני קרוב לשנתיים, בנובמבר~דצמבר 2018, זממה עיריית-התימנים – המכונה "עיריית רחובות" – לרצוח, את כל עצי רחוב יעבץ, בתירוצים עלובים, שהופרכו בידי אגרונומים מומחים.

אז, הצליחה התארגנותנו הציבורית (באותו זמן, התגוררתי גם אני בכוך עלוב ביעבץ) למנוע הזוועה – מן-הסתם, עקב חוסר-הבטחון שחש הטינופת, המכונה "ראש עיריית רחובות", אדולף מלול, עקב העובדה, ש-37% מתושבותי-העיר, הצביעו נגד המשך כהונתו, רק שבועות בודדים לפני-כן, בסוף אוקטובר אותה שנה.

עכשיו, לעומת-זאת, השתמשה חבורת-המרצחים הזאת, המכונה "עיריה", בעבודות להחלפת-צנרת (במסגרתן נחפרה מרבית הרחוב), כהזדמנות להוציא לפועל את זממהּ (גם בחלקו הצפוני של הרחוב הזה, הצדדי והקטן, בו לא התקיימו עבודות אלה), ללא שום התנגדות ציבורית הפעם.

חברותים, אני רק אדם אחד!!!! וגם לא הכי בריא בעולם (הבעיה הרפואית הרגילה אצלי, למי שיודע/ת)… אינני יכול לעשות דבר, מול מפלצות גרועות-מן-הנאצים אלה ונחישותםן להשמיד, כל עץ, כל חית-בר, כל שיח, כל שריד לטבע.

באשמתםן שינויי-האקלים!!!! באשמתםן הבצורת הנוכחית!!!!

אבל אני, כאמור, חסר-אונים לחלוטין למולםן.

אני רק אדם צדיק בודד אחד.

חברותים,

אינני יכול עוד. דָּי. די, כבר הגיזום המפלצתי, של עצי רחוב הרצל, המית בי המון… רצח חלק נכבד מנשמתי…

ועוד לא אזרתי די-כוח, על-מנת לזעוק, את זעקת עצים אומללים אלה – וזעקת הציפורים והעטלפים, אשר זה ביתםן ומחסה-וולדותיהםן!!!! – וכבר, אסון חדש זה…

דָּי, אינני יכול עוד.

בימים הקרובים, אפנה לכל שגרירות זרה אפשרית, במטרה לבדוק, לאן אוכל להגר. ובזו-הפעם, לא אחזור עוד לעולם לישראל.

כבר ב-2018, הייתי צריך להישאר באירופה. גג, עקב גזענות האיחוד האירופי, היה עלי לעזוב את פראג, למשך שלושה חדשים? היה עליי אז לנסוע (מזוודות AND ALL) להתגורר ברוסיה, או בבלרוס, למשך תקופה זו. אני כבר מעדיף את פוטין!! אסור היה לי, לחזור לישראל – וזאת טעות, אשר לֹא תחזור עוד לעולם.

במקרה הנורא ביותר, אעבור ליישוב ירוק כלשהו בתוך ישראל (אם קיים דבר כזה… ישראלים ושמירה על הטבע, הם איפכא מסתברא). אבל להישאר כאן, בעיר הזאת, זה – מבחינתי – גורל הרבה יותר גרוע, מאשר התאבדות.

כי בכל פעם, בהּ נרצח עץ בקרבתי = נרצח עמו, גם, חלק מנשמתי.