הפרק הראשון בסיפורי "מפגש בבודאפשט: סיפורהּ של לילי" (נכתב: 2001-2002)

"אז מה את אומרת, לִילִּי", שאלה אותי דִּינָה, מתפרקדת לה קלות, עצלנית, על כורסת הקש הרחבה שבמרפסת שלנו, עיניה חצי-עצומות, "ניסע אולי קצת לבודאפשט לפני הגיוס?" התמתחתי על כסא-הנח, עוצמת קלות את עיני בפינוק, נהנית משמש-הסתיו העדינה. "טוב, קודם כל אצטרך לברר עם יוֹנִית, מתי היא שם", עניתי, בקול מפוהק קמעה, מלטפת בהיסח-הדעת את קוֹטִינְקָה. "היא אמרה לי לפני שבועיים שהיא נוסעת לפראג לסיור מוזיאונים, מתישהו בתקופה הקרובה", עניתי. אחרי יותר משנה בלי יוֹנִית, בוודאי ובוודאי שכבר ממש מתתי לפגוש אותה.

היתה זו הפעם השניה בחיי, בה נסעתי לאירופה שלא בעונת הקיץ; הפעם הראשונה היתה קצת פחות משנה לפני-כן, בחנוכה וחג-המולד 2000, כאשר נסענו חמישתנו – דַּנִּי ויוּלִּי (שנישאו, אגב, בחמישה-עשר בספטמבר אותה שנה, לאחר קרוב לשבע שנות-אַהֲבָה), דַּנִּי ולְיוֹבָה (שהכריזו, לאחר שנפגשו במקרה בסוף אותו אוגוסט, על איחוד מחדש… ובמרס 2001, אגב, התבשרנו כבר על תאריך לחתונה – אין, אוֹלְדְּ לַבְס נֵבֶר דַּאי!!) ואני הקטנה לשבוע התפרקות באמסטרדם, שם פגשנו את אֵלָה (שנסעה עוד בקיץ שלפני-כן, ללמוד הסטוריה בריטית עתיקה וימי-ביניימית באוניברסיטת אוֹקְסְפוֹרְד; היי, לא חשבתם שהאנארכיסטית באחיותינו אשכרה תתגייס אי-פעם, כֵּן???), ואני התנסיתי – לראשונה בחיי – בעישון "עשבים" חמודים ומתוקים למיניהם… ומיד עם שובנו ארצה, הצטרפתי ל"עלה ירוק"!!

אוה, ואגב – לאחר שהשתכרנו כולנו הצהירה אֵלָה, בהקישה בכפית על כוסיתה הריקה, כי "לִילִּי גּוֹלְדְּבְּלוּם, יא-'חותי – את אֵינֶּךְ ילדה עוד!"

וחמישה ימים בלבד לפני יום-הולדתי השמונה-עשר, היה זה, בהחלט, חידוש מרענן ושינוי לטובה.

אֵלָה עושה חיל באוֹקְסְפוֹרְד, אין מה לומר. באותה עת היו כרוכים אחריה שם לא פחות מארבעה בחורים שונים – שלושה בריטים ויוגוסלבי אחד – המחזרים אחריה באדיקות, בלא שיוכלו אף לתאר לעצמם, עם מי יש להם כאן עסק… "הבריטים הללו הם כה תמימים!" קראה אֵלָה, צוחקת. "ממש – לִילִּי, הנאיביות שלהם היא מתנת-אֱלֹהִים בשבילנו, באמת". "ואת, כמובן – מנצלת עובדה זו לתועלתך". אמר דַּנִּי, מחייך אליה באהבה אחוונית, שהשתדלה, בלא כל הצלחה, להֵרָאות כביקורתית. "טוב – לשם מה נבראתם, בכלל, אם לא על-מנת לשעשע אותנו?" שאלה אֵלָה, במבט מתחנחן – ופרצה בצחוק מחודש, היא ודַנִּי תוקעות-כף. "משהו, האחיות שלך", ציין לְיוֹבָה לדַנִּי – והוא השיב, בקריצה קלה, "וזוגתך בייחוד – תיזהר ממנה!!" "מי יכול?" השיב לְיוֹבָה בקריצה – וכולנו צחקנו.

אחלה נסיעה היתה, אין מה לומר. אחלה טיול.

 

 

טוב, בינתיים כבר לקחו את דניאל ואת יהורם למילואים פעמיים(!), ואת דניאלה (שאגב: השתחררה בדרגת סגן) פעם אחת, יהורם (שאגב, עומד להפוך לאב לתאומים<!>, בקרוב מאד) כבר נשבע, שעוד פעם אחת שהם קוראים לו – והוא מסרב, ובאמצע גם היו הבחירות ואריק-הֶה-הֵה-שרון נבחר, ולכולנו כבר נשבר מהפוליטיקה.

כך, שברגע שנראתה באופק האפשרות הסבירה לנסיעה נוספת – קפצתי בשמחה על ההזדמנות. ועוד לבוּדָאפֶּשְׁט…

 

היה זה בוקר קר, ערפילי ונהדר, כאשר נחת מטוסנו בשדה התעופה פֶרִיהֵג' שבפאתי פֶּשְׁט, ומשם מיהרנו שלושתנו – דִּינָה, מִירָה ואני – לתפוס את המיניבוס למרכז העיר – יוֹנִית הזהירתנו, במפורש, מפני נהגי-המוניות בעיר. "היזהרו", אמרה, "הם מניאקים אמיתיים – מחייבים בסכומים עם תוספת אפס או שניים למספר, מכים נוסעים שמעיזים להתווכח… הכי טוב יהיה, שתשמרו מהם מרחק". וכך עשינו.

למעלה משנה חלפה, מאז ראיתי את יונית לאחרונה – במהלך אירועי "אוקטובר השחור" שהתה בפראג, לרגל הפגנות אנטי-הגלובליזציה, ולאור תמונתו, של מוחמד דורא, החליטה, שלא לחזור עוד ארצה. לעולם. השתלבה לה בקהילת האמנים, של סֶנְטֶנְדְּרֶה ושל בּוּדָאפֶּשְׁט, ואף למדה כבר הונגרית שוטפת – ובל יהא הדבר קליל בעיניכם! בימים אלה, אגב, התקדמה כבר בלימודי השפות הסלובקית והצ'כית, ואף החלה ללמוד, את שפתם של בני-רוֹם. מקץ נסיעה ארוכה, אך נחמדה, צפונה במטרו הבודאפשטאי, מכיכר דֵּאָק ועד לתחנה האחרונה, הגענו לדירתה שבאוּיפֶּשְׁט ("פשט החדשה"), "פרבר" בלוקים, בעל מראה סובייטי. "היי!" קראה יונית לעברנו מן המרפסת, ומיהרה לרדת בריצה במדרגות. התחבקנו בעוז. "וואלה, התגעגעתי אלייך כל-כך, לילי"… מלמלה יונית אל תוך שערותי, משפשפת בערגה את אפה באפי. החלפנו נשיקות ואז הרפתה יונית את חיבוקנו ואמרה, "יאללה, בואו למעלה. קפוא כאן"…

"דירה נחמדה", העירה מירה, ויונית חייכה בסיפוק. "כן, אה? מצאתי אותה ממש במציאה… בקושי מאה דולר לחודש, עם מסים. והקטע הכי טוב היה, שבעלת-הדירה – קשישה חולנית – ביקשה ממני, ברגע ששמעה שאני ציירת, שאקשט כאן 'כראות עיני'… ועיניכן הרואות!" בחורה זרה, בת-גילה של יונית, הגיחה מן המסדרון אל הסלון. "היי, גּ'וֹרְגִּ'י", פנתה אליה יונית – באנגלית, כמובן – "בואי, תכירי את אחותי וחברותיה – חברות, זאת גּ'וֹרְגִּ'ינָּה מוִּיסְקוֹנְסִין –" "אָרְקֶנְסוֹ", הפסיקה אותה ג'ורג'ינה, בחיוך שובב – מייד הבחנתי, שמשחק זה מתנהל ביניהן לא מהיום. "מאַיוֹבָה, ארוסתי ואשתי לעתיד!" קראה, והן התחבקו קלות. "וואו, מתי החתונה?" שאלתי בחיוך קל, לוחצת את יד אהובתה החדשה של אחותי הגדולה. "ברגע שיאשרו נישואין חד-מיניים בהונגריה; או באיזושהי מדינה בסביבה שלנו פה". השיבה ג'ורג'ינה. "הימור שלי – ביוגוסלביה", אמרה מירה, שלחצה כעת ידיים עמה. "למה דווקא?" תהתה דינה. "פשוט, כי שם הם מעוניינים במיוחד להצטייר עכשיו כליברליים וזה", הסבירה מירה. "לאלה יש עכשיו חבר יוגוסלבי", הערתי, ויונית אמרה, "טוב – איפה שלא יהיה. אכלתן כבר ארוחת-בוקר?"

אחרי הארוחה ומנוחה קצרה נסענו חמישתנו למרכז העיר, ירדנו בתחנת המטרו של רחוב אָרַנְי יָאנוֹשׁ ויונית שאלה, "או קיי, עכשיו – מה אתן בוחרות: חנויות ספרים, בתי-קפה, סיור בכנסיה או טיול לאורך גדת-הנהר?"

כמובן, כולנו בחרנו בגדת-הנהר – הספרים והכנסיה יהיו אידאליים לשעה מאוחרת יותר. ישבנו על ספסל במזח סֵצֶ'נְיִּי ויונית וג'ורג'ינה פתחו בהתנשקות ארוכה, בעוד אנו בוהות ביפי נהר הדנובה הכסוף, הזורם לו חרש בשלווה – ג'ורג'ינה אמרה, שדווקא ראתה אותו כחול פעם, בסביבות השעה שש לפנות-ערב, באחד מימי ראשית-הקיץ – ונהנות מן הרוח הסתווית, המלטפת והקרירה. פה ושם עברו אניות טיולים, עם דגלים הונגריים, גרמניים, רומניים, אוקראיניים…

"אז מתי נפגשתן?" שאלתי את ג'ורג'ינה, והיא השיבה, "מייד כשהגעתי. זה היה, בזכות יד-המקרה – בדיוק ניגשתי לקנות צבעים בחנות אחת בנְיוּגָּטִי טֵר, לא הרחק מכאן, כל-כך נדלקתי, על מה שראיתי פה. וגם יונית הגיעה לשם, באותה מחשבה עצמה, ו"… השתיים אבדו בשנית זו בתוך פיה של זו.

ג'ורג'ינה היא אחלה בחורה, באמת. דיברנו קצת אחר-כך, והיא סיפרה לנו על ביתה – איזו עיירה נידחת, אי-שם בארקנסו שבאמריקה, עם בני-משפחה כמו בכל הסרטים על ה"בַּיְיבֶּל בֶּלְט" – כל המדינות הסופר-פוריטניות האלה, עם הקואליציה הנוצרית ופולוול וביוקנן… "תארו לעצמכן", אמרה, "בשנה האחרונה שלי בתיכון, כשאמא שלי שמעה, בפעם הראשונה, שלא רק שגמרתי עם החבר הקודם שלי – שהיה, יענו, 'שידוך טוב', גם אם אהבל מקצועי – אלא גם לפחות שלושים איש ראו אותי מתנשקת עם בת אחרת – היא נכנסה להלם פוגעני של-ממש. לקח לה חמישה ימים תמימים, להיות מסוגלת אפילו להגיד את המלה 'לסבית' בלי להצטלב! וזה אחרי כל השיגועים, שאחותי הגדולה עשתה לה, בזמנו". חיוך רחב התפשט על פניה. "אני מבינה, שהיא הצביעה לבוש", חייכה דינה. "הו, על בטוח! כל כמה, שניסינו אחותי ואני לטרטר אותה, שתצביע – אם לא לניידר, אז 'לכל הפחות' לגור – לא עזר. גור זה אצלה קלינטון, קרי מוניקה, ואילו ניידר – בכלל, מתקשר ל'הוויה הנוראה', של הפגנות אנטי-הגלובליזציה-סקס-חופשי-סמים-זנות… וכולי וכולי וכולי, על הדרך המובילה הרחק, הרחק ממקדשי נשמתו של גואלנו הקדוש, האל החי ג'יזוס כרייסט!!" צחקה. השתיים התנשקו קלות, ודינה שאלה-קבעה, בחיוך קל, "טוב, אז אני מבינה שדתיה את לא". צחקנו. "לא, האמת היא שהיא דווקא סוגדת", אמרה יונית, מחייכת אף-היא – וג'ורג'ינה אמרה, מבטה מצועף ומחוייך, "לאלה מאָבָלוֹן" חיוך ערמומי הופיע על פניה של דינה. "היי, אמרי לה, מה זה 'אלה' בעברית!" "או מוטב", הצטרפה גם יונית לחיוכה, "מי זאת אלה, בכל שפה שהיא"…

 

*

 

באותו ערב, לאחר זֶּ'רְבּוֹ ולא פחות משבע(!) חנויות-ספרים למיניהן לאורך שדרות המוזיאום, קַארוֹי ואָנְדְּרָאשִּׁי, רבצנו חמישתנו בטשטוש-חושים נפלא ונהדר, שנגרם, בעיקר, הודות לספגטי הממלא, הנפלא והכבד עד-מאד, שג'ורג'ינה הכינה לאותו ערב.

לפתע צלצל הטלפון – יונית הרימה את השפופרת.

"ג'ורג'ין", קראה כעבור דקותיים, בחיוך מאושר, "בשבילך – זאת מֶגִּי". ג'ורג'ינה מיהרה אל הטלפון. "הלו, מגי? היי!" קראה. "אחותה", הסבירה יונית. "מה – את בהונגריה?!?" קראה ג'ורג'ינה בהתרגשות, ותוך רגע סגרה את השפופרת ב"ביי!" נרגש, פנתה אלינו ואמרה, "יוני – מגי נמצאת בפריהג', היא בדרך הנה!"

 

"רגע, אז את לֹא מארקנסו?" לא הבינה מירי. מרגרט – או, מגי – חייכה. "לא. אתן מבינות", הוסיפה, "כשהייתי בת חודשיים, אימצה אותי משפחה בבוסטון, וזו המשפחה, ש – זו שתמיד הכרתי, כן? עכשיו, כשהייתי בת שש-עשרה אמי גילתה לי, פתאום, שבעצם אני מאומצת". "זה בודאי היה קשה", אמרה דינה, בהשתתפות. "כן, טוב, כמובן, שההלם הראשוני… למזלי, היה לי אז חבר באמת נהדר, שתמך בי לכל אורך הדרך – אתן מבינות, לא כולן לסביות בעולם"… קרצה, בשובבות, לג'ורג'ין, "ואיך שיהיה – באותה עת, במקרה לגמרי, כביכול", "אין מקריות ביקום", העירה מירי, בחיוך קל. חייכנו. "כן, זה נכון – באמת, תמיד מה שנועד לקרות – קורה. אז – באותו זמן, אחי הבכור – אחי הבכור המאמץ, ג'ורג'י – התחיל לצאת עם נערה אחת, דיאנה – אחותה של ג'ורג'ין – שלמדה אתו בייל. ו – תשמעו, לו הייתי קוראת זאת באיזשהו ספר גם אני לא הייתי מאמינה, אבל – בי נשבעתי! – פעמיים נפגשנו, דיאנה ואני, בחלומותינו. ממש, בחלום-הלילה!" "לפני שנפגשתן במציאות, כוונתך??" הביטה בה מירי, נדהמת. "כן! אני יודעת, זה מדהים – אבל, ככה בדיוק זה קרה! ואז, פתאום, ערב חורפי אחד, ג'ורג'י מגיע הביתה עם חברתו החדשה"… "וואו!" קראתי. "ו – ממש, עמדתן זו מול זו ו –" "כן", אישרה מגי, מחייכת לעברי. לבי החסיר פעימה. "וואלה, זה מדהים!" קראה מירי. "באמת – הייתן צריכות לרוץ עם זה לאילושהן תוכניות-אירוח, איזה ג'רי ספרינגר או משהו!" "אוך, פליז!" קראו יונית וג'ורג'ין ביחד. "ספרינגר?!" "או קיי, יאיר לפיד", אמרה דינה. "מי זה יאיר לפיד?" שאלה מגי.

ישבנו באחד מבתי-הקפה במדרחוב ואצי – שהוא, כך נדמה, הנחלת-בנימין של ההונגרים, רק הרבה יותר ותיק ומפואר – שש בנות מאושרות, שותות קפוצ'ינו וקפה אירי ומקשקשות. עלק, מה עוד צריך בחיים??

"ומה קרה אז?" שאלה מירי, בסקרנות מתבערת והולכת. "טוב, מה שקרה אז היה, שכמובן דיברנו המון, דיברנו על המשפחות שלנו, דיאנה סיפרה על ג'ורג'ין, ואמרה שהיתה לה פעם עוד אחות – צעירה מג'ורג'ין בשנה – שנמסרה לאימוץ. אז – השווינו תאריכים, וכשבגרתי מספיק הצצתי, כמובן, במסמכי-האימוץ, ו"… חייכה. "וואו". אמרה דינה. "אגב – את עוד איתו?" שאלתי, מסמיקה קלות. "עם החבר ההוא, שהיה לי?" הנהנתי. "לא, כבר לא. היינו יחד במשך איזה שנתיים, עד שזהו-זה, נגמר. אחר-כך היו לי עוד כמה, אבל לא… נראה, אולי אכיר איזה הונגרי נחמד", חייכה. "תראי אחותי, אם תשתכנעי באיכות-דרכנו"… חייכה אליה יונית מאוזן לאוזן, ברוחב-לב, "שורותינו פתוחות תמיד, לעוד שותפה למאבק"… "לא, תודה!" קראה מגי. "יש חלוקת-עבודה – ואני הסטרייטית והמרובעת במשפחה. ככה יצא"… חייכה אלי.

והלב שלי זינק…

 

אני רוצה להבהיר משהו פה ועכשיו: עד אותו ערב, תמיד – אבל, תמיד ומאז ומעולם – החשבתי את עצמי לסטרייטית גמורה. איפה, מה, שאני אמרוד במשהו? אני?? אני לא הטיפוס לבריקדות, ממש לא. יותר טוב לי להסתדר היטב עם כולם, לחיות חיים סולידיים, שקטים ומאושרים, לגדל ילדים… כשאלה שמעה, בפעם הראשונה, דברים אלה מפי, היא שאלה, בדאגה מבודחת-קמעה, "לילי – יש לך חום או משהו? את בסדר?" אלה היא ממש בקצה השני – מרדנית בנשמה. אצלה, אם פתאום היא והקונצנזוס בקו אחד – קרוב לוודאי, שתשא רגליה ותברח כמה שיותר רחוק. אבל אצלי – אולי זה קשור לביישנות או משהו, אינני יודעת – המצב היחיד, בו אני אוהבת, אבל ממש אוהבת, להימצא בלב אור-הזרקורים, הוא בשעת הופעת בלט כזו או אחרת. אז אני בשמיים, 'ברקיע התשיעי', ממש, כפי שכתב דניאל פעם. כשמריעים לי, בהחלט לא כשיש איזשהו סיכויון, שיגנו אותי במשהו. כזאת אני…

 

אבל, יחד עם כל זאת – כשמגי חייכה אלי, לבי החסיר פעימה. פני האדימו, והייתי בטוחה, שלפחות כולן מסביב הבחינו בזה – לא שהיו צוחקות עלי או משהו, אבל… ובכן, רגשות הם דבר פרטי מאד לדעתי, במיוחד אם הם כאלה, שאינך מצליחה לחוש בנֹח בנוגע אליהם. על כן נשמתי לרווחה, כאשר לא היו שום תגובות מיוחדות ברגעים הבאים – ולעומת זאת, כשג'ורג'ין קרצה אלי כשיצאנו, הייתי בטוחה לחלוטין, שאני מתעלפת… זהו, אם היא ראתה, אז יונית כבר בטח יודעת – במשפחה שלי, כמו שאתם כבר יודעים בודאי, כולנו יודעים לקרוא זה את זה כמו בספר פתוח. וככל שאני אוהבת את יונית, עדיין הצטערתי, באותו לילה, שדני ודני אינם אתנו שם בבודאפשט, שאוכל לספר להם זאת ולשאול בעצתם. למעשה, ידעתי יפה מה היתה עצתה של דני – כמו, כמובן, גם זאת של אלה: לכי על זה! פאק כל שאר העולם, לכי וקחי, השיגי מה שאת רוצה!! וכמו שאני מכירה את דניאל, ידעתי טוב-טוב, שגם הוא ויולי היו נותנים לי עצה דומה.

וכך, באותו ליל, משדינה ומירי נרדמו כבר על המזרנים שלצידי, קמתי בשקט, ניגשתי אל מזרנה של מגי – מצאתיה ערה, בוהה בשלוה בתקרה.

היא חייכה אלי, מכשפת את לבי במבטה הרך. "מה העניינים?" שאלה. נשמתי עמוקות, הנחתי יד אחת על כתפה, ואמרתי חרש, לבי הולם בי בפראות גוברת והולכת, "אני… אני חושבת שהתאהבתי בך".

היה רגע של שתיקה. ואז נשמתי נשימה עמוקה נוספת, גחנתי לעברה ונשקתי לה, רכות, על שפתיה…

והיא נישקה אותי בחזרה.

ידי מלטפת בינות לתלתליה השחורים, וצמד-פיותינו משולבים יחדיו בנשיקת-עגבים סוערת, חשתי בהלמות לבותינו השניים – אשר היו, לפתע, לאחד… ואז הרימה מגי קלות את שמיכתה החמה, מזמינתני בלא-מלים להתכרבל יחד עמה… וחום-גוה הרך נגע בלהיטות-גופי.

ובידיים רועדות, התפשטנו שתינו…

 

הנחתי את שפתיי על שדה הימני ומצצתיו. וזה היה כה טוב…

 

והיא העבירה, את ידה הרועדת, בין שתי ירכיי… ופשקתין, על-מנת לאפשר לה גישה נוחה, אל-תוך-תוכי…

 

ולאצבעותיה האוהבות הקרבתי, באושר כה-רב, את קרום-הבתולין. ואז התנשקנו שוב, ושוב, ושוב…

 

ומשהגיע הבוקר חייכנו זו לזו, התנשקנו שוב, נשיקונת קטנטנה, והיא לחשה לי, שתינו מאושרות הרבה מעבר למלים, "נדמה לי, לילי-ליל, שהתאהבתי בחזרה"…

הפרק הראשון בסיפורי "סיפורהּ של דניאלהּ" (נכתב: 1998)

ליטפתי את שיער-ראשו של נֹעַם, מביטה בו בדאגה. "איך ההרגשה?" שאלתי, מעבירה, ברכות, את כף-ידי החמה על ערפו. "קצת יותר טובה", חייך אלי אחי הצעיר בתשובה, עיניו היפות נוצצות. "רוצה עוד תה?" שאלתי ברוך, ומשהנהן חרש הענקתי לו נשיקה לחה על מצחו המיוזע, קמתי, והכנתי לו ספל תה נוסף מתמצית תה הלימון, שקניתי בחנות הקפה והתה הנחמדה ההיא בוורשה, ב"טיול השורשים" שלנו בפולין, בצ'כיה ובגרמניה לפני שנתיים.

"דַּנִּי", שמעתי את קולו הנעים של נֹעַם, מחדרו הקט, "יש משהו שעדיין לא ספרתי לך". מיהרתי אליו. "מה?"

נֹעַם נשם נשימה עמוקה.

"את מבינה", פתח, בהיסוס, "אני… הסיבה שאני מרגיש כל-כך רע עכשיו, היא… זה"… "כן?" "יש ילדה אחת, בכיתה המקבילה"… "והתאהבת בה". השלמתי את דבריו, בחיוך אוהב וקל. נֹעַם הביט בי, בהפתעה גמורה. "איך את יודעת?" שאל, שפתיו היפות נותרות פשוקות קמעה. חייכתי אליו באהבה, מגישה את ידי אל שערותיו ופורעתן קלות, בדבלול של חיבה. "אוה, באמת, נֹעַם!" קראתי בחדווה. "מה, זה חדש בשבילך, שאני יודעת הכל עליך?" גחנתי אליו, נישקתיו על קצה אפו החמוד והתישבתי לצדו, מחבקת אותו קלות. "אז מה הבעיה, בדיוק? רק אל תגיד לי, שאתה מתבייש ממנה"…

אבל, זו בדיוק היתה הבעיה.

קימטתי קלות את מצחי, מהרהרת, כיצד להחדיר די-אומץ באחי הקטן, שלא ירעד למחשבה לנשק מישהי…

לבסוף, משסיים נֹעַם את ספל התה השלישי, פתחתי, מלטפת רכות את שערותיו החומות, הרכות, ובוררת בקפידה את מלותי.

"תגיד", חייכתי אלי באהבה, "איך היא נראית?"

נֹעַם נאנח, בכאב מאוהב. "יש לה שיער חום, ארוך", פתח, עיניו היפות וקולו העדין עוטים, יחדיו, אותו דוק חולמני, שהכרתי כה-טוב אצל דַּנִּי. "עיניים חומות, כמו של איילה… ככה גם קוראים לה, אגב". "שם יפה", הערתי, מהדקת את חיבוקי – השם איילה היה, מאז ומעולם, אחד השמות, האהובים עלי ביותר. נֹעַם חייך אלי, חיוך של מאוהב נואשות. "אלא מה", נאנח בכאב, "היפה ביותר בעולם – כמוה"… "ואתה אוהב אותה מאוד? ברצינות?" שאלתי, מביטה היישר לעיניו – ונֹעַם השיב, מחזיר מבט עמוק אל-תוך עיני: "דַּנִּי – כבר שלשה לילות, שלא ישנתי בגללה".

המצב, בבירור, היה רציני מאוד.

"וניסית לומר לה, לרמוז לה, איכשהו, שאתה מעוניין בה?" שאלתי, מלטפת, קלות, את גבו. נֹעַם נענע בראשו לשלילה. "אני לא יודע, איך", התוודה לפני, בכאב. "זה… אני אילם לידה"…

ידעתי בול למה הוא מתכוון. אילו רק, בכל אותם מקומות, המכונים, משום-מה, "בתי-ספר" (כאילו, שנועדו באמת להקניית השכלה… חנטריש), היו מלמדים, במקום בלה-בלה-בלה-על-שירה-יהודית-בתקופת-הצלבנים-או-מה, איך להתחיל אלה עם אלה ברצינות ואיך להתחבק, להתנשק ולגעת זה בזו, העולם הזה היה, ללא-ספק, נחמד הרבה הרבה יותר.

ואז ידעתי, ללא-ספק, מי תדע לעזור לו ולייעץ לו – עוד יותר טוב ממני. "תגיד", שאלתי, בחיוך קל, "מה דעתך לשאול את אֵלָה? היא ללא-ספק תדע להדריך אותך בנידון". נֹעַם חייך, חושף לראשונה גם את שני טורי שלמות-שיניו היפות. "נידון, כן"…

בדיחה משפחתית; תבינו הכל מאוחר יותר, בעוד לא הרבה עמודים, אל-דאגה.

אֵלָה היא גזעית. אתם יודעים, למה אני מתכוונת? היא, אולי, הנערה הכי קוּלית, שהכרתי אי-פעם. באמת, אני ממש גאה בה. זה קצת מורכב לתאר אותה, כי יש בה המון ניגודים, שעלולים גם לבלבל לפעמים, אבל… ובכן, אספר לכם עליה קצת, ואז בטוח תבינו בול, למה אני מתכוונת כשאני אומרת עליה, על אחותי הצעירה והחמודה, היפהפייה והשובבה, שהיא "הכי קולית בעולם".

קודם-כל, היא "זרוקה" מאוד – תמיד הולכת עם ג'ינס קרועים, טי-שירט'ס גזורות בכל-מיני מקומות מוזרים וחושפניים, עגיל באף, וקעקוע קטן על הכתף – ובתוך הבית, לפעמים נוטה לוותר על בגדים לחלוטין, או כמעט לחלוטין (ואני תמיד איתה בזה – נודיזם זה כזה כֵּיף!!). היא בפירוש האחרונה, ששמה, בכלל, על אופנה, או באופן-כללי על מה אנשים, כאלה או אחרים, חושבים עליה – היא נוהגת לומר, "אני חיה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים; אז למה צריך בכלל להזיז לי, מה איזשהו אהבל כזה או אחר יעביר, בקִבולת המינימלית של השכל שאין לו? שיחשוב מה שהוא רק רוצה-סלאש-מסוגל; אני, בינתיים, אכייף ואהנה, כמה שרק יתחשק לי".

 

זוהי אֵלָה, בקצור נמרץ – אף-פעם לא שמה על אחרים. אבל היא בפירוש לא "אגואיסטית", או "אגוצנטרית", או משהו נורא שכזה – ההיפך הַמֻּחְלָט!! היא ולִילִּי, ליתר-דיוק (אחותנו הצעירה – אל-דאגה, עוד-מעט תכירו את כולנו; אנחנו משפחה גדולה…). תמיד אתה יכול להיות בטוח, שהן יסייעו לך בכל, אם רק תבקש את עזרתן. עוד שני דברים, המאפיינים את שתיהן, הם נטייה להתיידד, אוטומטית, עם כל מי, שהן פוגשות – ולא משנה בכלל, מה ומי – ובטחון-עצמי מלא, ואצל אֵלָה – גם לחלוטין בלתי-מנוצח.

אבל לעלות לאֵלָה על העצבים, לא משנה, בכלל, במה… ובכן, יש דרכים רכות יותר להתאבד. ביליב מי, או. קיי?

והיא פשוט מאוהבת ברעיון, של לקחת סיכונים – רק להבהרת-העניין, בארון שלה תלויות חולצות עם כתובות כמו, "נראה אותך נוגע בי – לא פוחדת ממך!" (פעם אחת היא כבר כמעט נאנסה, כשהלכה בגן חשוך בפאתי-העיר, רק עם החולצה הזאת מעל למותניה, ואיזה אידיוט אחד החליט, שבא לו למשש את חזה בניגוד לרצונה; האידיוט דנן בילה, אחר-כך, שבועיים בטיפול נמרץ… יהא זכר-פינו – ברוך…), "באור אדום – חצה רק בריצה!" ו"מוטב לגמור ברגע את החיים, מאשר לפחד אפילו רגע".

כי זוהי אֵלָה.

לִילִּי, לעומת-זאת, היא עדינה מאד ותמימה – לפעמים במידה מפתיעה. היא מסוגלת, למשל, לפתוח בשיחה עם זר גמור ברחוב, רק מתוך הסקרנות שבדבר, ולעולם לא תעלה על דעתה לחשוד במישהו. את אֵלָהּ זה משגע לפעמים. "באמת, לִילִּי", היא קוראת, כשמגיעים מים עד נפש, "רוב בני-האדם הם חלאות, זבל! את לא יכולה, פשוט לא יכולה, לתת ככה אמון מוחלט בכל חלאה!" "רגע, אֵלָה – מי את, שתגידי ללִילִּי מה היא יכולה לעשות ומה לא?" מתערב דַּנִּי בשיחה (הוא אחינו הגדול – מבוגר ממני באחד-עשר חודשים, כך, שהוא דַּנִּיאֵל, ואילו אני – דַּנִּיאֵלָה; רק אל תתבלבלו, כן?). "אני אחותה הגדולה! ואני אמורה לפחות לשמור עליה, בהתחשב בעובדה, שאף-אחד מכם אינו מטריח את עצמו לעשות זאת!" מתפרצת עליו אֵלָה, הלוחמת האמיצה (ובעלת חגורה שחורה דן 4 בקרטה – אלופת-העיר!).

לִילִּי מחייכת לעברה, ברוך מבוייש, כמו תמיד. "אֵלָה – באמת, תודה, אבל – אני כבר לא ילדה"… "את ילדה, עד שאני אקבע אחרת". קוטעת אותה אֵלָה, נחרצות.

ולך תתווכח איתה.

אָלֶכְּס תמיד מנסה – עוד כשכולנו היינו ילדים, הכיף הכי גדול שלו היה להתגרות באֵלָה, בכל אמצעי שרק יעלה בדעתו, ולראות, עד כמה יוכל להלהיט אותה, לפני שתתפרץ.

וזה אף-פעם לא לוקח הרבה (אם-כי, מאז נסע אָלֶכְּס למזרח לפני חודשיים – הודו, תאילנד, בורמה וכיוצא-באלה – אֵלָה מודה, דווקא, שממש חסרות לה כל ה"השתוללויות" הללו איתו…).

"באמת, אֵלָה", הוא אומר, "הרי, אם לִילִּי היא עוד ילדה, את עוד תינוקת; כאילו, היא הרבה יותר מבוגרת ממך, מבחינת בריאות נפשית"…

בשלב הזה, אֵלָה כבר בועטת בו.

אבל, מכיוון שגם אָלֶכְּס אוהב לקחת סיכונים (הם די-דומים בנקודה הזאת), הוא ממשיך, ומציע לה מוצץ.

בנקודה הזאת, אֵלָה בדרך-כלל מזנקת עליו, לעשות בו שפטים.

אבל גם לאָלֶכְּס יש איזשהו מושג, בהחלט לא מינימלי, בג'ודו ובקרטה.

וכך הם מתגלגלים השניים, מכים ובועטים ונושפים ומתנשפים, עד שלבסוף, כעבור מספר רגעים, מתייצבת אֵלָה מעליו ואומרת, אדומה ומשולהבת, קרת-רוח וסוערת בעת-ובעונה-אחת, "הפעם עוד ריחמתי עליך. הפעם".

כי אלו הם אָלֶכְּס ואֵלָה.

דַּנִּי הוא רומנטיקן. באמת, רומנטיקן מהסוג, שכמעט-כמעט פס מן העולם. לדוגמא, הוא תמיד פותח לפני כל נערה – אפילו לפני! – את הדלת, כמעט תמיד מדבר אלינו ברוך (ובמיוחד אל לִילִּי, שממש מעריצה אותו, בכל נפשה ומאודה, ומאז ומעולם), ויוּלִּי – חברתו הקבועה מזה ארבע ורבע שנים – סיפרה לי, שהוא הבחור העדין, המתחשב, הרגיש והמבין ביותר, שהכירה מעודה.

ועל-כל-פנים – אני יודעת זאת בעצמי. תמיד ידעתי, כבר בהיותנו ילדים רכים. כבר מתקופת הגן ידעתי, מכלי ראשון, שדַּנִּי יהיה הנפלא במאהבים. וצדקתי, כמובן – אין מאהב טוב ממנו, בעולם כולו…

 

טוב, מלבד זאת יש לנו גם שתי אחיות גדולות, הדרות כבר מחוץ לבית – דָּנָה, אחותנו הבכירה, היא סטודנטית למשפטים, המתמחה בהגנה על עובדים מנוצלים כנגד מעסיקיהם הנצלניים, ופעילה מאד ב"חד"ש" בתל-אביב (בכל דקה פנויה), והיא גם היחידה מאתנו שכבר נשואה – ליְהוֹרָם (גם הוא סטודנט – לפילוסופיה). הם שניהם פשוט אדירים – גם אם "אדומים" קצת יותר-מדי לטעמי… מעולם לא הלכתי יותר שמאלה, מן "האגף המתון" של "השומר הצעיר", ורוב תקופת חטיבת-הביניים והתיכון, עברה עלי, בכלל, בצופים (אחלה תנועה!!). גם יוֹנִית היא בקטע של פעילות פוליטית, אבל ב'מר"צ', ב"גוש שלום" וב'קל"ף'. היא, אמנם, עדיין איננה מעוניינת להתחייב סופית למישהי, כפי שהיא מגדירה זאת, אך מתגוררת כבר שנה ורבע עם חברתה, דָּלִית לֵוִינְסְקִי, בלב תל-אביב, מרחק שניונת הליכה מן הגינה.

לאָלֶכְּס, אגב, מעולם לא הזיז מפוליטיקה – הוא בדעה, שהדבר החשוב ביותר עלי-אדמות הוא להנות מן החיים, ולעזאזל מחר – ואין אלהים בלעדי האופנוע שלו (של אָלֶכְּס!). ולי ולדַנִּי קצת קשה לפעול במשהו, כי שנינו "מחויילים" – דַּנִּי הוא סרן בחיל-הים, ואני סג"מית בחיל-האויר (הראשונה במחזור!). אֵלָה באה, פה ושם, לפעילויות של "נוער שלום עכשיו", אבל ללִילִּי ממש אין זמן, בתור היפהפייה, החמודה, הנפלאה והמוצלחת ביותר, ברקדניות-הבלט שקמו מעולם… והיא כזאת – מאי וורד!!

ולנֹעַם אין – כרגע, לפחות – שום ענין בפוליטיקה.

ולהשלמת התמונה המשפחתית אציין גם, שיש לנו חתלתולה קטנה וסוּפֶּר-מְתֻקָּה – קוֹטִינְקָה, אם-כי נֹעַם, לִילִּי ואני מכנים אותה "חַתְּמִיצִי" – זאת, על-פי האופי שלה היא חתחתול (החבר של גרגמל); ולפי הפנים התמימות – מיצי…

אז עכשיו אתם כבר מתחילים להבין, לאן נפלתם???

הקטע הראשון בסיפורי "לינץ (נכתב: 1995, נערך: 2004)

קַרְל, בן ה-17 ואחותו אָנָּה, בת ה-16, ישבו על המדרגות הנאות שלפתח ביתם ושוחחו, חרש.

"קַרְל", פתחה אָנָּה ושאלה, "שמעת שגֶּ'ק גּ'וֹנְסוֹן מגיע לעיר להופעה?" "כן, שמעתי. בעוד חמישה ימים". השיב אחיה. "יש לי כבר כרטיסים, ו… טוב, נו, אתה יודע שאין לי כל-כך עם מי ללכת כרגע". חייכה אָנָּה, בעצבות כלשהי. "כן, נכון. הו, היוּרְגֶּן הארור הזה"… "אל תהיה רע". ביקשה אָנָּה. "אני לא רע", השיב קַרְל. "פשוט, אני לא מסוגל לשתוק לבנאדם, אחרי ש… שעשה לך דברים כאלה".

אָנָּה שתקה. כעבור מספר רגעים פתח קַרְל ואמר: "טוב, אני… תראי, את יודעת שאשמח ללכת איתך". אחותו חייכה, ואמרה: "טוב, ידעתי שאוכל לסמוך עליך בעת צרה". "Any time", השיב לה באנגלית, והחזיר לה חיוך.

ולאחר עוד שתיקה קצרצרה העירה אָנָּה, מחייכת קלות: "רק… אל תיפגע אם באמצע אפגוש איזה נער נחמד ואעלם איתו, או. קיי?" "או. קיי", השיב קַרְל, והוסיף: "בסדר – אבל תזכרי שאם את מתחילה לפלרטט עם מישהו, גם אני רואה את עצמי חופשי"… "דָּנִי תהיה שם?" התעניינה אָנָּה, וקַרְל השיב: "אוה, תעזבי את דָּנִי… הנה, היא, דווקא, בדיוק הטיפוסית המתאימה להסתובב עם יוּרְגֶּן". "חשבתי שאהבת אותה". אמרה אָנָּה, בהפתעה קלה. "נכון, אבל בזמן האחרון ראיתי בדיוק מי היא ומה היא. אחרי-הכל, כשמישהי מאחרת באופן קבוע לפגישות – ובצורה רצינית, לא רק חמש או עשר דקות – ולא מבינה בכלל מה לא בסדר, ובנוסף לזה עוד מייחסת חשיבות אלהית ממש לאיפור שלה, כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם… לא הטיפוס שלי, מה אני אגיד לך. ממש לא". "אבל, אולי אתה היית קצת יותר מדי נוקשה, אתה לא חושב?" שאלה אָנָּה. "אולי, אם היית מנסה, קצת יותר"… "לא, אָנָּה". השיב אחיה. "בכל הכנות, אני מאמין שעשיתי כל מה שיכולתי על-מנת לשמר את הקשר הזה. דָּנִּי היא, פשוט… פשוט נערה מאוד לא בוגרת. די-ילדותית, לומר את האמת. אי-אפשר היה אפילו לדבר איתה ברצינות".

מתוך כוונה להסיט את נושא השיחה מאהובים-לשעבר שהכזיבו, שאלה אָנָּה: "תגיד, קַרְל, השלמת כבר את העבודה בגיאוגראפיה?" "אוי, לא!" קרא קַרְל, כתשובה. "שכחתי ממנה לגמרי… תראי, אָנָּה – אני אעזור לך בערב עם האנגלית. תודה שהזכרת לי!" והוא מיהר לעלות לחדרו.

השעה היתה 3:40 אחה"צ – הַשעה המשעממת ביותר של היום כמעט בכל מקום בעולם, ובמיוחד בפרבר הקטן והחדש בו גרו. אולם, אָנָּה אהבה דווקא את השקט הזה, דווקא משום שהיה כה שונה ממה שהכירו עד אז – ניגוד מוחלט לאיזור בית-הספר היסודי והתיכון. ואף-אחד משניהם, כמובן, לא השתגע במיוחד אחרי בית-הספר…

אָנָּה היתה, מה שניתן לכנות, נערה יפה ושקטה. שערה החום גלש לה כמעט עד לכתפיה, מהווה בכך מעין מסגרת תלת-צדדית לפניה, הבהירים והעדינים, ואילו עיניה תכולות-אפרפרות ושקטות כאגם שליו. אולם יחד עם זאת אהבה אָנָּה לעיתים לרקוד כמעט "עד לצאת נשמתה" ועד אשר היתה מוטלת, מתנשמת וחסרת-כל-נשימה על אחד הכסאות שבחדרה – לא היתה נפשה שוקטת. מוסיקת-הריקודים החביבה עליה היתה או "מָדּוֹנָּה", או "מפצח האגוזים" – ולא במקרה. היא גם אהבה מאוד את בְּיוֹרְק – דבר, שהיה משותף לה ולאחיה – קצת את "אֵייס אוֹף בֵּייס", וכמו-כן גם את גֶּ'ק גּ'וֹנְסוֹן, הזמר המהולל אשר היה "מחשמל" מאות-אלפי בני-נוער, מדי הופעה בהופעה.

וכעת, הוא עמד להגיע גם ללִינְץ!

אָנָּה נכנסה בעקבות אחיה לביתם, ועלתה לחדרה להכין שיעורים. בערך בחמש ורבע ירדה שוב, נכנסה למטבח, הכינה לעצמה קפה, הדליקה את הרדיו ומתמכרת למוסיקה, החלה אָנָּה לרקוד לצלילי "What will you tell your dad?". ריקודה נפסק כשנכנס אביה למטבח. "אָנָּה", ביקש, "באמת, כבי את הרעש הזה". "זה 'What will you tell your dad?'". אמרה אָנָּה. "You'll tell your dad, שאת מכבה את זה עכשיו. היה לי מספיק היום במשרד". אמר האב, והיא כיבתה.

"מה קרה היום?" התעניינה, ואביה השיב: "קודם-כל, אַלְבְּרֶכְט היה מוכרח לאבד את החוזה באיזשהו מקום. הרי אמרתי לו: שמור על זה. בחוזה הזה תלוי כל עתידה של החברה. אז כמובן שהבטיח. אבל… טוב, מה היה היום בבית-הספר?" "בסדר". השיבה בתו. "קיבלנו בחזרה מבחן אחד, בהסטוריה… דִּיאָנָה השוויצה כל הזמן בעגילים החדשים שלה, שכמובן כל בית-הספר פשוט חייב לדעת שהחבר שלה קנה לה אותם לכבוד חודשיים ורבע או משהו כזה להיכרות, ושיש בהם יהלומים של איזה עשרים וארבעה קראט, ו… זה הכל, בערך". "אם אני הייתי במקום אותו חבר, לא הייתי מעוניין, שהחברה שלי תספר לכל העולם, מה נתתי לה". חייך האב. "אני גם לא חושבת, שהוא מעוניין… לומר את האמת, מחר היא בוודאי תחזיק את כולנו במשך כל ההפסקה בכיתה, רק בשביל לספר לנו על הוויכוח, שהיה ביניהם בנושא, ויש להניח גם, שהיא לא תעזוב אותנו, עד שנוכל לחזור על כל זה בעל-פה".

"כמה קיבלת במבחן בהסטוריה?" שאל אביה לאחר שתיקה קצרצרה. "נכשל". השיבה אָנָּה. "נכשל? את??" הופתע האב. "כן… אוף, אבא, זה הכל היה בדיוק יום אחרי הפרידה מיוּרְגֶּן. בוודאי, שלא היה לי ראש אז, לכל העניינים האלה של יוֹזֶף השני, מָארִי אַנְטוּאַנֵּטְּ וביטול הפיאודליזם". "בסדר, אבל… לקראת המבחן הבא, אָנָּה, תשתדלי יותר. וחוץ-מזה", הוסיף, "הייתי מציע לך גם, שלהבא תיזהרי מטיפוסים כמו מר פֶּרְסוֹן הצעיר". "אוה, אתה יכול להיות בטוח בכך!" קראה הנערה, ושבה ועלתה לחדרה, להמשיך בהכנת השיעורים. אולי, אם תכין שיעורים היטב כמה ימים, יש לקוות, שהמורות יואילו, בטובן כי רב, להפחית קצת בחשיבותו התהומית, של ה"נכשל" דנן.

ואם לא… אין, בפעם הבאה שיתנו לה לבחור בין הכנת עבודה למבחן, בהחלט תבחר להכין עבודה. לפחות, אז תוכל לבחור לעצמה את שעות-העבודה, את דרכי-העבודה, תוכל למתן השפעות לא-רצויות… לא קשורות… עדיף פי כמה, זאת בלי כל צל של ספק.

ואולי, גם תכין אותה באנגלית… דבר כזה יעשה רושם מצויין – זאת ללא ספק! חבל רק, שאין לה אפילו עשירית מאוצר-המילים, שאמור היה להיות לה, ו… אין, אין. ניתנה האמת להיאמר, אָנָּה פשוט שנאה אנגלית. נקודה. אבל, תמיד אהבה לחלום…

ובעיקר על אהבה…

יוּרְגֶּן לא היה הנער הראשון, שאיכזב אותה קשות. לפניו היו לה עוד שלושה חברים – ומלבד אחד, עם כולם זה נגמר די-מהר, וטוב שכך. אבל יוּרְגֶּן – זה כבר היה השיא!!

בתחילה אהבה אותו, לפני שקרה מה שקרה. נער גבוה, בלונדיני, נאה מאוד… יכול היה להיות נער חלומותיה, והיא האמינה, שאכן, כך יהיה. שבועיים בלבד הכירה אותו, בטרם החלו לצאת יחדיו, ושלושה שבועות בילו יחד. שלושה שבועות נפלאים היו אלה, ציינה אָנָּה לעצמה – זו עובדה. אבל אז, באחד הימים האחרונים של חודש מארס, שוחחו היא ויוּרְגֶּן, וחברה אמר לה לפתע, בחיוך קל: "את יודעת, אָנָּה – לדעתי, לא צריך להחמיר מי-יודע-מה עם אנסים".

אָנָּה לא היתה בטוחה אם שמעה היטב.

"למה אתה מתכוון?" שאלה, והנער השיב: "אני מתכוון לזה, ש… בחייך, בואי נהיה כנים. היום, כל נערה רוצה שיבעלו אותה, זו בושה להישאר בתולה. אז, אם כבר מישהו מתנדב"… הוא חייך. אָנָּה התרגזה: "אוה, איזה שטויות אתה מדבר, יוּרְגֶּן?" שאלה בכעס, והוא השיב לה: "אָנָּה – זה שזה, אולי, לא הכי מוצא חן בעינייך, עדיין לא הופך את זה לשטויות. והרי, ככה זה"… "לא, זה לא!" קראה אָנָּה, "ממש ממש לא – ותפסיק כבר לברבר שטויות, כי זה בול מה שאתה עושה עכשיו". "מזל שלא תמיד, לדעתך"… אמר יוּרְגֶּן, ואָנָּה השיבה: "אני באמת כבר מתחילה לפקפק".

ואז שאל אותה יוּרְגֶּן, לא כועס במיוחד כמו שהיה נרגש: "תגידי לי, אָנָּה – בסתר-ליבך, לא מתחשק לך לפעמים"… "לא!!" קראה אָנָּה, משהבינה למה התכוון – ויוּרְגֶּן השיב, מחייך קלות ומתחיל להתקרב אליה, "ואני דווקא חושב שכן".

בשלב הזה, כבר לא יכלה אָנָּה לעצור בעד עצמה. "לך לעזאזל!" צעקה עליו. "לך, אני כבר לא רוצה לראות אותך!" שיחתם, אגב, התנהלה בביתה של אָנָּה. "אבל, לי נראה דווקא שאת ממש-ממש רוצה את זה – ורק מתביישת להודות, גם לפני עצמך"… חייך הנער שאהבה – לפחות עד עכשיו. והוא שלח את ידו, ותפס אחד משדיה הנאים…

ואז החטיפה לו אגרוף. ממש, אגרוף, בלסתו השמאלית.

לרגע אחד היה המום.

והרגע הזה הספיק. משום שבדיוק אז נפתחה הדלת, ואביה של אָנָּה עמד בפתח.

מעולם, לא תיארה אָנָּה לעצמה עד כמה תשמח לראות את אביה – ועוד בעיצומה של פגישה עם יוּרְגֶּן. "אבא", רצה אליו, מנסה לשווא לעצור את דמעותיה, "תעזור לי… הוא"… האב שלח מבט חד אל יוּרְגֶּן. "מה אתה עושה, בחור?" שאל – ויוּרְגֶּן אמר: "אה, הבת שלך משחקת אותה קשה להשגה… שום-דבר רציני, באמת".

אָנָּה לא האמינה למשמע-אוזניה. אלוהים אדירים, חשבה בליבה, הוא בֶּאֱמֶת אידיוט.

אביה היה פחות המום ומהוסס. "הסתלק מכאן". פקד עליו. "אבל"… ניסה יוּרְגֶּן לערער על ההוראה – ואז הסבה אָנָּה את פניה לעברו, וצרחה עליו: "'סתלק!!"

בלית-ברירה, ובלב דואב, פנה יוּרְגֶּן, אבל וחפוי-ראש, והלך.

ואָנָּה החזירה את פניה לאביה, שחיבק אותה בעוז – ובכתה, בכתה, בכתה…

וכך נסתיימה לה פרשיית-האהבים האחרונה בחייה של אָנָּה – ומי יודע, אם יהיו עוד, ואיך, ומתי.

הפרק הראשון בסיפורי "מרגרט ורוברט" (נכתב: 1992)

היה זה בוקר יום שני, הרביעי לחודש נובמבר. מרגרט יצאה מביתה, כדרכה, אל בית-הספר התיכון "קנדי", בו למדה. היא נטלה את אופניה, ונסעה בשוליו של הכביש. היה עליה לנסוע כשניים וחצי קילומטרים, לפני שתגיע ליעדה. למזלה, עמדו לרשותה כשלושים וחמש דקות ושרירי-רגליה המאומנים, הטיבו להניע, בהתמדה, את דוושות אופני-הספורט, כמדי-יום בחצי-השנה האחרונה.

היא הרהרה בחלום, אותו חלמה אותו לילה, מעט לפני שהתעוררה. זה היה כל-כך נפלא… נער נחמד, תמיר ועדין, שאמר לה, שהוא אוהב אותה… 'אה, הלוואי וזה היה קורה ככה'… חשבה מרגרט בליבה. היא כבר היתה בת חמש-עשרה וחצי, ומעולם עוד לא היה לה חבר, אפילו נער אחד לא אמר לה עד היום, שהוא אוהב אותה… מעולם עוד לא… היה רק איזה טיפוס אחד, שכמעט היה לחברה, אולם מעולם לא אמר לה: 'אני אוהב אותך'. מעולם לא. כי לא אהב. סתם, רצה לנצל אותה… מזלה שהבינה זאת בזמן, ונפטרה ממנו.

אבל הנער ההוא, בחלומה, היה כל-כך נפלא, מכל בחינה…

מזג-האוויר היה נעים למדי, כלומר: נעים במיוחד ל"נפש חורפית", כמוה, שאהבה להרגיש, על פניה החיוורים, את הרוח הקרה, הנושבת מצפון, ולראות את העננים האפורים שבשמיים, המצילים על העולם מקרני-השמש כשמיכה חצי-שקופה. הגשם לא התחיל עדיין, והיה קר מאוד ויבש למדי. הרוח היתה קרובה להפוך את כל מה שנגעה בו, לקרח יבש, והיא בידרה את שערותיה המתולתלות, השחורות והארוכות של מרגרט אל מאחורי ראשה והסמיקה עד-למאד-מאד, את צמד שושני-לחייה. היא היתה מן האנשים היחידים ברחוב באותה שעה, שלא חבשה דבר על ראשה, להתגונן באמצעותו מפני הקור העז.

והגשם, ואולי אף יותר ממנו – ברד – עמד בפתח. אפשר אף לומר, על-אף היובש הרב, שהוא עמד באוויר, מצפה להזדמנות להתפרץ, ולסחוף תחתיו את כל העולם כולו, בסופת-גשמים אדירה. מרגרט הרגישה זאת היטב. היא אהבה מאוד את הסתיו, ועל-כן למדה להכירו, פשוט משום שדווקא בעונה זו היתה מטיילת ברחוב, חשופה לכל שגיונותיו של מזג-האוויר, יותר מבכל עונה אחרת. כך אהבה.

ואכן, היא גם צדקה בהרגשתה: תוך זמן קצר נפתחו ארובות השמיים, בשבר­-ענן שכמעט והחריש את מרגרט, וגשם שוטף – לא, מבול! – החל לרדת ברחוב, רוחץ אותו באינטנסיביות מכל זוהמת העשן, האבק והלכלוך. נחלי-מים החלו לזרום ספונטנית בשולי-הכביש, מקום שם מתחברים אליו שולי-המדרכה, אשר כעת, הוסר מעליה האבק הרב, שכיסה אותה דבר יום-ביומו. פניה העדינים של מרגרט, נשטפו היטב והיא האטה, משמעותית, את קצב-נסיעתה והתענגה על הטיפות, המלטפות את עורה.

האנשים חלפו בהליכה מהירה ברחוב. מי לעבודתו, מי ללימודיו, כולם עטופים מכף-רגל ועד ראש במלבושים חמים, למן כובע הגרב אשר כיסה על ראשי כמה מהם, עבור דרך מחממי-האוזניים (או שהכובע היה מחובר למעיל, וכך הגן גם על צידי-הראש), המשך במעיל, שהיה, קרוב לוודאי, המעיל החם ביותר שהיה ברשותו של כל אחד מהם, בכפפות, במכנסיים, הארוכים והחמים, וכלה במגפיים, שלא ירטבו הרגליים חלילה. ויכול אתה להיות בטוח, כי מתחת לכל אלה בוודאי עוד לבשו חולצות וסוודר וגרביים עבים…

ואל לא לקורא להסיק, שחס-ושלום עיני צרה בהם. להיפך! הרי, בזמנים שכאלה, אם יוצא כבר האדם מביתו החם והמחומם, בוודאי שעליו להתעטף כיאות, ולהגן על עצמו מפני הנחלים, היורדים פתאום במאונך, על-מנת שלא יחלה, חלילה.

כמובן, היו גם יוצאי-דופן. הללו נחלקו לשני סוגים: האחד, אלה שידם איננה משגת לקנות לעצמם את כל המלבושים החמים הללו, והשני – אלה שאומנם ידם משגת, אולם הראש – לא כל-כך. אלה אשר השתייכו לסוג הראשון, היו מכסים על עצמם בדרך כלשהי, אם באמצעות בגדים ישנים, ואם – העניים המרודים ביותר – באמצעות שקים, ששימשו לעת הזאת כמעילים וכמטריות מאולתרות.

אוה, כן, לפני שאספר על הללו, המשתייכים לסוג השני – אינני יכול להמשיך, לפני שאזכיר כאן את המטריות. ואלה – היוו ברחוב בשעה זאת יער ססגוני כזה, שאילו היה מישהו מביט מחלון גבוה למטה, היה רואה בעיקר עיגולים בעלי גדלים וצבעים שונים, הממהרים לכאן ולשם. כך נראה היה הרחוב לעת הזאת.

ובכן, כפי שאמרתי – היו גם אלה, אשר אומנם בכיסם אין הם דלים כלל וכלל, אולם מטעמים שאין איש יכול להבינם, מעדיפים הם ללכת, כאילו מטיילים הם בתל-אביב או בהונלולו, ביום החם ביותר בחודש אוגוסט. לא מטריות, להגן על עצמם מהשיטפון, לא מגפיים, שלא תירטבנה רגליהם, ואפילו לא מעילים חמים. איפה! הרי זהו מזל, אם לפחות לבשו בגדים ארוכים, ולא קצרים, כמו היו מהלכים להם להנאתם בחוף סיני או בזה של סהרה המערבית, מקומות אשר אך לעיתים נדירות רואים הם גשמים, מהסוג אשר תקף את האיזור הזה.

ולמה זאת? רובם אין הם יודעים בעצמם. יש שיתרצו זאת בשמועות שונות ומשונות על שחרור מכבלים וחזרה אל הטבע, כאילו שבטבע היו מהלכים על אספלט בין מכוניות, יורדים ועולים על אוטובוסים, ונכנסים לקנות דבר-מה באיזו חנות קטנה, בפינת הרחובות הקרובה. יש – שיאמרו לך בפשטות, שלא ידעו כי יהיה מזג-האוויר סוער כל-כך, כאילו לא אמרו כך בתחזית מזג-האוויר, וכאילו אין לצפות לכך, שביום הרביעי לחודש נובמבר ירדו גשמים, גם אם לעת הבוקר עוד זרחה שמש חלשה כלשהי, כה חלשה עד כי נדמה לך כעת כאילו לא היו הדברים מעולם.

ויש המוזרים ביותר, שהם בעצם הקיצוניים ביותר בין "תמהוני הטבע" למיניהם. אלה יאמרו, לא פחות ולא יותר, שאם יתגוננו מפני הקור – אז יחלו, ולא זאת בלבד שהם מחילים זאת על עצמם – הרי, גופו של כל אדם, מקרה הוא לעצמו, ומי אנו כי נשפוט – הרי, בנוסף על כך, אומרים הם גם לך, כי עליך לנהוג כמותם, וכמו כן הם אומרים דבר-מה בסגנון: "כל זמן, שתמשיכו ללכת ככה, עטופים כל-כך, ולפחד מכל טיפת מים, תהיו חולים ללא­-הפסק". מדברים הם, משל לא היה זה אלא טפטוף, בעוד שלאמיתו של דבר זוהי הסופה החזקה ביותר, שהתחוללה כאן מזה עשרים שנה, ובכל רגע ממש עומד להינתך הברד, שרק האלהים הוא היודע, מה יהיה חוזקו.

ולפני שנשוב אל מרגרט – שהיא, אגב, היתה מעין סוג ביניים – הרשו נא לי להוסיף עוד פרט קטן אחד, לתוך כל התמונה המגוונת הזאת: בתוך כל התמונה הזאת, בצידו השמאלי של הרחוב (שמאלי לעומתה של מרגרט, הבאה מדרום), בין המספרה היקרתית לחנות הנעליים הישנה, ממוקם לו בית-קפה קטן, עם שלט קטן בצבע-אדמה ושולחנות-עץ קטנים, אינטימיים ובוהקים, המופרדים זה מזה באמצעות מחיצות. בית-קפה שכונתי ונחמד, לא ישן ולא חדש. כבר מספר שנים שהוא שם.

ומרגרט מצאה מקלט מהסופה באותו בית-קפה קטן. בתחילה היא עוד ניסתה להמשיך בנסיעתה – אולם ויתרה, והחליטה: "מה זה כבר משנה, הרי ככה ממילא יהיה לי תירוץ טוב, למה הרווחתי שלא להיות בשיעור הראשון. הרי, הם לא יכולים לחכות ממני, שאסע עם האופניים בגשם כזה!"

כל השולחנות, חוץ מאחד, היו תפוסים. היא התיישבה לידו, וכעבור זמן קצר, נפתחה לפתע הדלת, ובפתח הופיע נער כלשהו, בערך בן-גילה, ואולי מעט יותר מבוגר ממנה. שערו החום והסתור כיסה, בחלקו, את צמד לחייו החיוורות וגוו התמיר, נע בגמישות בין השולחנות הומי-האדם, עד שהגיע עדיה. "אפשר לשבת?" שאל, מחייך בביישנות קלה והיא הנהנה בראשה בשמחה. "סופה איומה". הוסיף, מסיר את מעילו הרטוב ואת ז'קט-הג'ינס מעליו. "הו, לא, היא לא איומה! סתם, קצת יותר מדי חזקה". אמרה מרגרט. "קצת?! אם זה קצת – אז מה זה הרבה? כבר לא יכולתי לראות, לאן אני נוסע. המגבים של החלון הקדמי כבר קרסו לגמרי, ואת זה של האחורי לא העזתי בכלל להפעיל. בחיים לא ראיתי כל-כך הרבה גשם. נהרות! וזה אצלך קצת?" "אוה, אני מתה על החורף!" אמרה הנערה הצעירה, עיניה התכולות נוצצות, "עננים, וגשם, וקר"… חייכה. "מה שמך?" שאל הנער. "מרגרט. ואתה?" "אני רוברט, אבל אני מעדיף שתקראי לי רוב. באיזו כיתה את?" "י', בתיכון 'קנדי'. איפה אתה?" "גם אני ב'קנדי', אבל אני כבר בי"א. איפה את גרה?" שאל; וכך המשיכו לשוחח במשך למעלה משעה, עד שהסופה קצת נחלשה. "האופניים שקשורים כאן ליד הדלת, הם שלך?" שאל רוברט, והיא ענתה: "כן, הם שלי, למה?" "כי חשבתי… לא כדאי, שתסעי איתם בגשם שעדיין יורד, אבל אני כבר יכול לנסוע. אולי כדאי, שנשים אותם אצלי במכונית איכשהו, ואני אסיע אותך עד לבית-הספר? מה דעתך, מרגרט?" "בסדר, תודה". ענתה מרגרט, והם יצאו, והלכו למכוניתו של רוברט, שחנתה בצידו השני של הכביש, כאשר הם לוקחים את אופניה של מרגרט עימם. רוברט התניע – והם יצאו לדרכם.

ואז היה עוד שבר-ענן, והתחיל מבול… חזק אפילו יותר מזה שהיה קודם, אם הדבר הזה אפשרי בכלל. נהר שלם נשפך עליהם, ולא נראה לזה סוף. רוברט עצר את המכונית – והם חיכו, שסוף-סוף הגשם הזה יחלש. אולם – הוא לא נחלש. כלומר, לאמיתו של דבר הוא נחלש כעבור רגעים מעטים, אולם בעיניהם – זה היה כמעט כנצח.

"אולי לא היינו צריכים לצאת". אמר רוברט, ומרגרט אמרה: "אז מה יכולנו לעשות – להישאר שם עד שיפסק לגמרי הגשם? עד שיתבהר? הרי, זה יכול לקרות אפילו רק מחר!" "ומה יוצא לנו מזה, שאנחנו כאן, עכשיו? הה, מרגרט? אני לא רואה סוף לגשם הזה, ו… תגידי לי את האמת, מרגרט", פנה רוברט לפתע אליה, עיניו החתוליות מביטות אל-תוך עיניה, "את לא… את לא חוששת, להימצא ככה במכונית, עם איזה נער שאת לא מכירה… זה עלול להיות מסוכן, את יודעת". "אז מה אעשה? יש לי ברירה, עכשיו?" השיבה לו מרגרט בשאלה, והוא ענה לה: "לברוח, מרגרט. לברוח מכאן כמה שיותר מהר! זה מה שאני הייתי עושה במקומך. אומנם, אני נשבע לך – אין לי בראש שום מחשבות לפגוע בך, אבל – אם אני הייתי במקומך, אני לא בטוח שהייתי מאמין בלב שלם למי שהיה אומר לי את זה". "אני בוחרת להאמין לך, רוב". אמרה מרגרט, "אני יודעת, שיש כאלה שהיו חושבות עלי כעל מטומטמת, אם אני מסוגלת להגיד דבר כזה, אבל – אני מעדיפה להאמין לך כרגע, מאשר לצאת אל תוך הסופה הזאת. רק זה חסר לי", הוסיפה בחיוך, "להירטב ככה. רק מזה אני עוד עלולה לקבל דלקת-ריאות או ברונכיט. אז עדיף לי כבר לקחת את הסיכון שבלהישאר איתך כאן". "את נערה אמיצה מאוד, את יודעת את זה?" חייך אליה רוברט. ובינתיים – כבר נחלש הגשם במקצת, ואף-על-פי שעדיין היה חזק מאוד, העדיף רוברט לנסוע, מאשר להמשיך ולחכות שם.

 

*

 

מרגרט התעוררה בבוקר של יום המחרת, מוקדם מאוד. עוד לפני חמש. ובזמן הרב שנותר לה עד שתצטרך לקום, הרהרה בו, ברוברט. הם נפרדו כאשר הגיעו לבית-הספר, ומאז לא ראתה אותו. בצהריים היא מיהרה הביתה, ועל-כן לא הספיקה לחפש אותו. היא די התלבטה – האם עליה לחפש אותו? אולי לחכות לו ליד מכוניתו? ואולי לא, אולי הוא לא יראה את זה בעין יפה, שהיא "רודפת" אחריו? אבל, עם זאת, איך ידע היכן למצוא אותה?

לבסוף החליטה: היא תעבור "במקרה" ליד מכוניתו בדרכה החוצה מבית-הספר בצהריים, מעט לאחר שתראה אותו יוצא – היא קיוותה, שבאותו יום הם שניהם יגמרו באותה שעה – ואז, תהיה בידו האפשרות לפתוח עימה בשיחה. היא לא תיזום.

אולם, היא גם לא הצטרכה ליזום. מיד כאשר ראה אותה, קרא לעברה רוברט: "היי, מרגרט! מה נשמע?" "בסדר, תודה". ענתה, והוסיפה: "איך אצלך?" "גם כן בסדר, תודה. איפה האופניים?" שאל; "אה, הם התקלקלו, אז מסרתי אותם לתיקון. בינתיים, אני הולכת ברגל". ענתה הנערה. אחרי-הכל, לא היה זה שקר גמור… היא באמת הלכה ברגל. "בואי, אפשר להסיע אותך?" שאל רוברט, והיא ענתה: "טוב, למה לא".

והם נסעו. הרדיו דלק, ולפתע הודיעו: "קיים חשש לחייו של איל ההון רוברט מקסוול, הנמצא בשייט ביכטה שלו באיזור האיים האזוריים". "היי, שמעת את זה, מרגרט?" שאל רוברט, נדהם, "כנראה שהנוכל הזה התפגר סוף-­סוף". "מה – רוב, מקסוול מת – וככה אתה מדבר עליו? הנוכל?!" נדהמה מרגרט, שהיתה המומה מן הידיעה הפתאומית. "דבר ראשון, מרגרט – עדיין לא אמרו שהוא מת. אמרו רק שיש חשש לחייו. וחוץ מזה – למה לא?" "כי הוא לא היה נוכל!" קראה מרגרט, כתשובה, "הוא היה עשיר, מיליארדר, אז מה? הוא גם עזר לאנשים!" "כן, בוודאי, עזר"… מלמל רוברט בחיוך, "מה את חושבת, שההון הזה שלו נצבר באופן ישר והגון? איך זה יכול להיות? כל המיליארדרים האלה, מרגרט, הם סתם גנבים. כולם, עד לאחרון". "אוה, באמת, עכשיו אתה נשמע כמו איזה קומוניסט. חומת ברלין נפלה, רוברט". "מה זה קשור? תראי, מרגרט", הציע לה רוברט, "נחכה עוד כמה ימים או שבועות, או חודשים", "או שנים או עשורים או מאות". אמרה מרגרט. "נחכה, ונראה. אני אומר לך – אני בטוח שאני צודק". "אני מוכנה רק לעוד חודש". אמרה לו מרגרט. "או. קיי, עוד חודש. על מה מתערבים?" "על נהיגה במכונית שלך, לאורך הכביש הראשי". ענתה מרגרט, נושכת קלות את שפתה התחתונה, ומחייכת לעצמה. "מרגרט, מה… מה זה… את יודעת לנהוג, מרגרט?" שאל רוברט, והיא השיבה: "לא, אבל מה זה משנה? ממילא, אני אפסיד, לא? אתה הרי כל-כך בטוח בזה"… והיא פרצה בצחוק פתאומי. ורוברט לא מצא כל אפשרות אחרת, לבד מלהצטרף לצחוקה המשוחרר.

לאחר-מכן שאל: "ואם את תפסידי?" "אז… תחליט אתה, רוב, אני לא יודעת!" קראה, והוא ענה: "אני שומר לעצמי את הזכות לדרוש משהו אז, מרגרט, או. קיי?"

ובמרוצת הימים הבאים, היתה נסיעתם המשותפת לבית-הספר ובחזרה לדבר רגיל ושיגרתי. שבועיים לאחר זאת, אמר רוברט בזמן שנסעו, בצהריים: "מגי, יש היום סרט טוב, את… את רוצה שנלך אליו יחד?" "טוב, בסדר". ענתה מרגרט, והוסיפה: "תבוא בערך ב… נאמר, בשש וחצי?" "אוקיי. רק תהיי מוכנה". "בסדר". ענתה לו מרגרט.

 

ובאותו ערב הגיע רוברט, מרגרט יצאה לקראתו, ו –

והוא לא יכול היה שלא לומר, מהופנט כולו, "אוה, מגי, את כל-כך – כל­-כך יפה"… "תודה, רוב", ענתה מגי בשמחה. "ואתה גם-כן נראה מצוין". "תודה, מגי. ניסע?" "כן". אמרה מרגרט, מחייכת אליו.

היתה זו קומדיית-ריגול טובה למדי, ומצחיקה… הם צחקו כמעט לכל אורכה. ולבסוף, כאשר יצאו, עוד צחקו על כל אותן השטויות: "אוה, איזה קטע זה היה"… צחקה מרגרט, "הבנאדם בא, וההוא שואל אותו: 'תסלח לי, אולי אתה יודע איפה פה הקבלה? הרגע הגעתי'. מיתמם, זה"… "טוב, ככה זה, כשיש לך מטוס שהופך לכמה מזוודות!" אמר רוברט, צוחק. "אבל מדהים ממש – איך הוא התחמק בכל פעם!" קראה מרגרט. "וזה, אני אומרת לך – היה השיא! יורד מהמטוס – ועד שמגיעים השוטרים לאיזור, הוא כבר עומד עם כל המזוודות האלה, תייר תמים שלא יודע מה הולך סביבו"…

הם עמדו ביציאה מבית-הקולנוע. רוברט שאל: "תגידי, מגי, בא לך ללכת לאיזו מסעדה?" "כן, למה לא". ענתה הנערה, והם הלכו.

הם ישבו במסעדה, והמתינו עד שיקבלו את מה שהזמינו, כאשר לפתע שאלה מרגרט: "תגיד, רוב, אתה… אתה אוהב אותי?" היא הסמיקה. "מה, את לא יודעת שכן, מגי?" השיב לה רוברט בשאלה, בעודו מביט, נרגש, היישר אל-תוך עיניה, "זה לא ברור, כמה שאני אוהב אותך?"

The Solution for Modern Day's Problems is Simple: A Complete Sexual Liberation of the Human Society

It is a well-known FACT, that, where there is oppression of the Natural Human Sexuality, there is violence. It is very simple really: lock down the sexual energy and forbid, by law, its healthy liberation via the most natural means of Sexual Expression – and the built-up energy, shall eventually release as violent aggression. Hence the reason why sexually oppressed societies = be they "bible belt" americans, israeli conservative teenagers, radical muslims or buddhist monks in burma – are also so murderously violent, and – of course – it is only getting worse and worse. A similar tendency was being described at "1984" (a Novel, which the details of its horror-society seem to be the blue-print for current wall-street's control-freak, devilish and sadistic power-drinking plans for the entire World), where the sick bolshevic regime controls its helpless subjects by forbidding them any sort of healthy Sexual release, thus nurturing violent, war-craving tendencies). It can also be seen by the fact, that the more Healthy Sexuality is being oppressed, the more sick and violent (and gore, and dark) tv-shows and cinema become, and vice-versa.

In a contrast, the time of good and positive tendencies, towards Sexual Liberation and Nudist Freedom = the 1970's and the 1980's – had also been the Best, and most prosperous era of the Peace movements throughout the west.

Just look at today's tv and cinema, versus the 1970's! Granted, violence and horror, were always present, but to what degree!! Furthermore: just simply compare, how dark and how bright, were filming-sets, say, 30, or 40 years ago, versus the ones of the most recent decade.

And during the 1970's and 1980's, there were WAY more Nude frames, at mainstream tv and cinema, than today!!

But, for the past quarter-of-a-century almost, the returning monsters of the 17th century witch-trials = also known as "the moral majority", "women of faith", "followers of christ" or any other such REVOLTING MONSTERS – have started to hysterically scream "THE CHILDREN!!!!!!!! THE CHILDREN SEE NUDE BODY-PARTS!!!!!!!!!!!!!!!!! AND IT SHALL DRIVE THEM AWAY FROM OUR SAVIOR, OUR RIGHTEOUS FÜHRER ADOLF JESUS CHRIST!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

The american FIRST AMENDMENT?!? To HELL with that!!!!!!!!!!!!!!!!! OUR CHILDREN'S ETERNALLY INNOCENT SOULS, ARE MORE IMPORTANT, THAN EXPRESSION-SHMEXPRESSION!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! – screamed the monsters = who hand their ooh-so-innocent 5-year-old kiddies revolvers and machine-guns, to take with them to their pre-schools / kinder-gartens, in order to slaughter ALL their mates and their teachers too (or, should they dwell outside the united-second-amendment-states: just simply HAPPILY allow them to watch EVERY ultra-violent thing there might be on the tv, just ADOLF JESUS FORBIDS, THEY WOULD SEE ANY SORT OF 'NUDITY'!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!).

And the inevitable results, in both raging violence (be it petty crime or full-scale wars, single murders or entire genocides) AND flourishing racism (and election-results in accordance with that, of course…) are not-at-all far behind.

But NOW let's suppose, we shut the hysterical monsters' mouths (or, simply completely ignoring, both them and their screams) and CANCEL ALL CENSORSHIP UPON NUDITY, NON-VIOLENT PORNOGRAPHY AND SO ON – while ENACTING CENSORSHIP UPON ANY SORT OF VIOLENT STUFF. That we ABOLISH the fascist, "1984"-like ABOMINATION, known as the "age of consent" legislation and teach children and young teenagers, how to MUTUALLY enjoy Sex, Pleasurably and respectfully. The we TOTALLY CANCEL ANY LAW FORBIDDING PUBLIC NUDITY AND PUBLIC SEX – WHILE FORBIDDING ANY PUBLIC DISPLAY OF ANY SORT OF WEAPON.

THAT shall bring the New Dawn for Humanity, and is bound to ensure not only our survival, BUT our Happiness as well.